פרידה

נו, סוגרים את ישרא

כמו כולם אני מנסה לגבות להעביר את הבלוג לפתוח בלוג חדש. לא ככ הולך לי

א. אין לי סבלנות. אני לא יודעת אם גיביתי או לא. עשיתי פעולת גיבוי. אפילו שמרתי חלק. אבל אני לא יכולה לחזור לשם. בלבול אחד גדול. עבדתי עם html עבדתי עם word אולי זה נשמר אולי לא.. נסיתי לפתוח בלוג ב worpress אך יש לי בעיה עם המייל והסיסמה כרגיל, נסיתי לפתוח בבלוגר אבל שם יש רק באנגלית. בינתיים ויתרתי. לא נורא אם זה לא ישמר. זו הזדמנות לזרוק את העבר ולפתוח דף חדש. אפילו ביומן אישי לא באינטרנט. הרי כל הזמן הציעו לי כאן לשכוח את העבר והנה נותנים הזדמנות לכך אז מגבים. הרי כל מי שהציע לי לשכוח את העבר חי בעבר בעצמו.

אז אם אצליח אצליח ואם לא לא. לא נורא. בין כה וכה השתנו דברים וגם אם אפשר אין חשק לחזור. כל הזמן החיים משתנים. הנה איך הייתי מגדירה את עצמי? בת 64 מתמודדת עם אירוע מוחי עם הבן הסורר ועם רסיסים מהעבר. אלה הדברים העיקריים. גם דברים משניים השתנו בלי לשים לב אליהם. נפשות חדשות משחקות במערכת, נפשות אחרות יצאו מהמערכת. ככה זה. היו לי הורים, הם אינם עוד. היתה לי אחות. היא ישנה רק בבית משפט. לעומת זאת יש עורכת דין שלא היתה או שהיתה סתם ברקע. היה לי ילד בן 14 כשהתחלתי לכתוב. הילד הזה שינה פרצופו ללא הכר מספר פעמים. היה תלמיד בחטיבת הביניים בתיכון, היה חייל, נסע לאוסטרליה והיום הוא חי ברחובות ויש לו חברה. כל פעם הוא היה שונה. היו לי דודים בגרמניה. גם היום יש אבל זה אחרת. ורק סוסון נשאר סוסון. אפילו אני לא מה שהייתי פעם. יש חברים במקהלה – גם הם משתנים מידי פעם. יש חברים בנאמן, מי חשב שאהיה בכלל בדבר הזה.

כך אני מסיימת. 12 שנה הייתי כאן. שום דבר לא נשאר לנצח. אני אשאר כאן עד שאתאדה. היו שלום