אז איפה אמא?

שוב התקשרה אלי הדודה וסיפרה שהיא לא מוצאת את אמא.

התקשרתי לבית חולים היא לא שם

התקשרתי אליה הביתה היא לא שם

התקשרתי אליה לפלאפון היא לא שם

התקשרתי לבית חולים שיקומי שאמרו שהיא עשויה להיות שם היא לא שם

אז איפה היא

התקשרתי למשטרה. אמרתי רק שאני מודאגת ואני לא בקשר עם אמא ולא עם אחותי. אני לא מדברת איתן והן לא מדברות אתי. מן הראוי היה לספר לי על כל הניתוח הזה , למה הוא נעשה, איך הוא עבר, איפה אמא, אבל אף אחד לא סיפר לי. השוטרת ביקשה ממני את הטלפון של אחותי. התקשרה, חזרה לספר לי שאמא בסדר והיא לא נעדרת אבל אם אני רוצה לדעת בדיוק איפה היא עלי לדבר עם אחותי. אני לא אדבר איתה.

אז איפה אמא? אין לי מושג

ואני באמת לא יודעת בשביל מה בכלל אני מחפשת אותה

עכבר ומקלדת

טוק טוק – נשמעה דפיקה בדלת.

על הסף שליח ובידו מעטפה.

מה זה?

מבית המשפט.

פתחתי את המעטפה. במעטפה היה צו הרחקה וצו איסור על החזקת נשק. כן אחותי הוציאה נגדי צו הרחקה בעקבות פרסום הבלוג הראשון. צו ארוך ומנומק. תלונה במשטרה, תצלום של כמה פוסטים, לא כולם , כתב תביעה ופסק דין. עיינתי באריכות באותו מסמך. היא טוענת שאני מהווה סכנה מיידית לילדים שלה. אני? אני אי פעם ניסיתי לפגוע בילדים שלה? איך? על מה? הרי היא זו שפגעה בבן שלי. אבל לך עכשיו תוכיח את זה. איפה ראו שאני פוגעת בילדים שלה?  הרי היא כל הזמן מזמינה אותי ליומולדת שלהם ואני לא רוצה לבוא.. היא גם טענה שאני כמעט לא יוצאת מהבית והיא בעצם לא יודעת אם יש לי נשק… הנשק שלי זה עכבר ומקלדת. זה מגוחך, אי אפשר לאסור עלי להשתמש בעכבר ומקלדת….

היטב נחרדתי מהמסמך הזה. כל ההאשמות האלה, מה יעשו לי עכשיו? ואיך זה שבכלל לא שאלו אותי איך זה נעשה באופן חד צדדי שכזה. היא שוב ניצחה אותי חשבתי. מה אני עושה עכשיו? הזמינו אותנו לגישור. מה זה בכלל גישור. מה יהיה?

כן זה היה מאוד לא נעים. אבל אחרי כמה ימים פתחתי שוב בלוג, את הבלוג הזה, פניתי לעורכת דין שנראתה לי טובה. למעשה היא היתה עורכת דינו של בעלי והיא הצליחה להוציא אותו יפה מתביעה שהגשתי נגדו….

כך הסיפור שלנו עלה מדרגה. והלוא הוא מסופר מאז ועד היום

 

הפרשיה הרביעית

הפרשיה הרביעית החלה ביום הולדתו ה-14 של בני ולא הרבה כתבתי עליה מסתבר. אולי טיפין טיפין וברמזים. כמעט ולא כתוב מה באמת היה שם. יתכן שזה מתוך פחד או שנכנסתי להליך משפטי וכשנמצאים בהליך משפטי לא מדברים. ובכן בקצרה, היא תכננה לפגוע בבן שלי ביום הולדתו והצליחה. מאוד כעסתי על כך. גם עליה וגם על ההורים ששיתפו איתה פעולה. ההורים הביעו חרטה, אולם 3 שבועות אחרי האירוע הם חזרו לעצמם. בעקבות זאת פתחתי את הבלוג הראשון שלי. פרסמתי ופרסמתי ופרסמתי את הכל בשמות אמיתיים עד שיום אחד חברים של הבן שלה גילו את זה. היא ראתה זאת והשתוללה מזעם. ראשית היא סגרה לי את הבלוג. שנית היא פנתה למשטרה הגישה נגדי תלונה וכן פנתה לבית המשפט והוציאה לי צו הרחקה. היא העלתה טיעונים שהעלו לי את הסעיף. אני מהווה סכנה לילדיה כך כתבה. אני? אני אי פעם פגעתי בילדים שלה? אני אי פעם בכלל נסיתי לפגוע בילדים שלה? איך היא כותבת עלי דבר כזה? והטמבלים האלה לא בודקים. ישר מאשימים. הרי היא זו שפגעה בילד שלי. ואם פוגעים בילד שלי אני הופכת לנמרה… אבל עכשיו לך תוכיח. לך תוכיח שלא עשיתי שום דבר לילדים שלה… הסתכלתי שוב ושוב בכתב התביעה הזה. היא טוענת שאני מהווה סכנה לילדים שלה. מצד שני היא טוענת שאני כמעט ולא יוצאת מהבית וגם לא ידוע לה אם יש לי נשק. ובכל זאת היא הוציאה לי צו הרחקה. ובכל זאת היא הוציאה לי צו איסור החזקת נשק. ובכל זאת היא סגרה לי את הבלוג. שוב היא ניצחה אותי. חשבתי לעצמי. היא פגעה בבן שלי והוציאה לי צו הרחקה באשמה שאני פוגעת בילדים שלה.

יום השואה הבינלאומי

היום 27.1 מציין העולם את השואה. אצלנו זה גם 27. 27 לניסן.

העיתונים, התקשורת, שוב מלאים עם סיפורי שואה ואפור, כאילו שהשואה היתה באמת אפורה, והיטלר והימלר, רק מזל שאין צפירה ולא סוגרים את כל בתי העינוגים קרי בתי קפה מסעדות קולנוע. נחמד שהעולם מזדהה עם השואה ומציין את היום הזה. רק שהעולם שוכח דבר אחד. השואה כבר עברה אך לא למד ממנה שום דבר. אולי פשוט אי אפשר ללמוד ממנה וקשה לתפוס מה היה שם. אנחנו היום משווים כל דבר לשואה, קוראים לזה זילות שואה ואולי זאת לא זילות. זה עגל הזהב. פשוט אי אפשר להבין את זה. אנחנו נחלקנו גם כאן לשמאל וימין בתפיסת השואה. כולנו פוחדים מכך שהיא  תשוב. השמאל חושש שאנחנו נתנהג כמו הנאצים הימין חושש שהעולם והערבים ואפילו חלק מבני עמנו יעשה לנו את מה שהנאצים עשו. השמאל חושש מגזענות. כל דבר אצלו זה גזענות. שנאת ערבים זו גזענות, שנאת הומואים זה גזענות, שנאת זרים זו גזענות. בזכות החשש הזה מגזענות ערבים כובשים את הארץ בשקט גרים בכל מקום שלא גרו אפילו לפני עשור, מסתובבים במקומות שלא הסתובבו לפני עשור ואם נזכור שלפני עשור וקצת פרצה האינתיפאדה השניה כאשר ערביי ישראל השתוללו, זרקו אבנים אז בואו לא נחשוב מה יהיה אם תהיה אינתיפאדה שלישית. בשם השואה והגזענות הכנסנו לכאן את הסודאנים. אנחנו פליטים הם אמרו. גם אתם הייתם פליטים. וכך הם כאן בזכות זה שפעם גם אנחנו היינו פליטים. גם הטבעונים בראשות גארי יורופסקי תפסו טרמפ על השואה. טבח בלי חיים רצח בעלי חיים ומי שהיה עד היום קרניבור מצוי הפך לרוצח נאצי. כאשר פעם השוו את היהודים המובלים למחנות המוות לבעלי חיים והיום הפרות והתרנגולות מושוות ליהודים בשואה. 

הימין לעומת זאת חושש שנכחד. אני נמנית על הימין וקשה לי להתנתק ממנו. כן אני חוששת שלא נשאר כאן הרבה זמן אם בכלל. אנחנו הקמנו פה מדינה יהודית על חורבות השואה ואני מלאת חששות שהיא תעלם. כך בשקט בשקט נעלמים הערכים שעליהם הוקמה המדינה. תחילה הפכה המדינה היהודית למדינה יהודית ודמוקרטית ומכאן התחיל הסחף שלא נגמר השפה הערבית הפכה לשפה רשמית של מדינת היהודים, הערבים כבר דורשים שהשפה תלמד בכל בתי הספר. שיוויון זכויות ערבים בכנסת אחמד טיבי סגן יושב ראש הכנסת והאיש בכלל נגד קיומה של המדינה. חנין זועבי שיצאה בגלוי נגד המדינה עדיין חברת כנסת. לא לא צריך מלחמות. במלחמות אנחנו ננצח. בתחבולות הם ינצחו. קודם מדינת היהודים, עכשיו מדינה יהודית ודמוקרטית ובעתיד מדינת כל אזרחיה. זהו מדינת היהודים היחידה בעולם הלכה פייפן. הימין נלחם על הזהות היהודית השמאל רוצה להטמע בין תושבי האיזור. דגל פלסטין, המדינה שעדיין לא קיימת מונף בכל מקום. הסכמי אוסלו, פינוי, גירוש, פינוי סיני, פינוי עזה וצפון השומרון ועכשיו מדברים על הבקעה עוד גירוש עוד פינוי. גם השואה התחילה עם פינוי וגירוש, רק שגירשו אותנו. לא גרשנו את עצמנו. בצפון ערביי הגליל מתפשטים דרומה במרכז רשות פלסטינית ובתלאביב סודאנים בדרום בדואים וסודאנים. מה נשאר כבר מכל המדינה היהודית. מה ישאר אם זה ימשיך ככה? וגון קרי מפעיל מכבש: הסדר פינוי

והעולם מציין היום את השואה. שוכח שנשארנו כאן, שוכח שהקמנו לנו מדינה וגם אנחנו שוכחים שאת המדינה הזאת הקמנו כדי שאנשים כמו גון קרי  נציגו של כושי המחמד שלנו אובמה לא יסתובבו כאן. ככה זה . שוכחים. זוכרים את השואה והנספים לא זוכרים את היהודים החיים. לא זוכרים שיש לנו זכות להיות כאן כעם יהודי עם הגדרה עצמית. מכנים אותנו מדינת אפרטהייד ואנחנו נבהלים. העולם שונא אותנו. העולם יטיל עליכם חרם אומר הפרצוף הארוך הזה גון קרי… האם העולם באמת שונא אותנו? ומה בקשר לקנדה ואוסטרליה ורומניה ופולין ומי עוד גם הם שונאים? או שזה מה שהתקשורת רוצה שנחשוב שהרי התקשורת היא שמאל, מרץ, הקרן החדשה לישראל, אמא של דפנה ליאל מערוץ 2 היא מנכלית הקרן החדשה . ואני לא יכולה שלא לזכור את הקאפו היודנרט, ומי באמת שלח את היהודים לתאי הגאזים גזר את שערותיהם והוריד להם את שיני הזהב. כן, שואה זה מסובך. אי אפשר לתפוס את זה…

רק נזכור בתוך זילות שואה הכחשת שואה וכל הנרטיב סביבה את ששת המיליונים שהלכו לעולמם בדרכים משונות. לעולם לא עוד. הלואי

פוליטיקלי קורקט

פעם קראו לזה עצלות

היום קוראים לזה אנרגיות נמוכות

חלומות פז

חלמתי הלילה על אמא

שהיא הזמינה אותי לבקר אותה בבית

משהו רקוב בממלכת דנמרק

אני אוהבת את הבלוג שלי. באמת. וגם את הסיפור הזה שאני מספרת . לי. לכם. עוד מעט אני משלימה אותו. כך קטעים קטעים, עוד חתיכה בפאזל. 

אז גם היום יש לי אחת כזאת.

 

היא היתה בעננים והרגישה בעננים. תחושה של כל יכולה, מזכירה קצת את יוסף הצדיק וחלומו על השליטה בכוכבים שכל גרמי השמים משתחווים לו. אך כמו יוסף הצדיק גם לה חיכה משהו בפינה.

היא יצאה לחופשת סקי. מישהי התקשרה לבעלה וסיפרה לו שהיא מנהלת רומאנים. היא תהתה מי זאת המלשינה.  הרי כולם ידעו שהיא מנהלת רומאן חוץ מהבעל. לכולם היא סיפרה שהיא מנהלת רומאן והיא רוצה להתגרש ואפילו כבר פתחה בהליכים. רק הבעל לא ידע שום דבר ולדבריה הגיב באדישות לכל הסיפורים האלה. היא סיפרה לי אז הכל. גם אני הגבתי באדישות. אחרי איך שהיא מתנהגת אתי מה היא מצפה…. הטלפונים האנונימיים האלה נמשכו ונמשכו עד שהבעל הפסיק להיות אדיש. היה שמח……

לא. לא אני הייתי המלשינה. היא חשדה ברבים. היא חשדה שזו אשתו של ינקלה, זו למעשה היתה יכולה להיות כל אחת. היא הרי סיפרה לכל החברות שלה על בגידותיה, היא סיפרה גם לי, גם לאמא, זו יכלה להיות אשתו של המאהב, או אחת מהמאהבות האחרות שלו, שהרי היא לא היתה היחידה כמו שהוא לא היה היחיד. חשבתי להלשין. זה הגיע לה אך זו לא הייתי אני. מי זו היתה? על כך בפרק הבא

דיבה רעה

היא תספר עלי כל מיני דברים, אמרתי לעצמי אחרי שהיא פיטרה אותי. היא עושה הכל בעורמה. היא מחייכת אלי ותוקעת סכינים . אין לי שום הוכחה שהיא אכן זרקה אותי מהעבודה. אך בלבי אני יודעת שהיא עשתה את זה.

ואכן זמן קצר אחרי המקרה כבר שמעתי שזרקו אותי כי לא באתי בזמן ואכלתי בזמן העבודה.

לא, לא היא הפיצה את זה , אמא הפיצה את זה. ובכך הפכה אמא לשותפה לדבר.

אמא אף אמרה לי את זה. ואני שאלתי אותה. אני אשת מכירות. תפקידי להסתובב בשטח ולמכור את העסק שלה ואת מוצריו. לא מתפקידי לבוא בזמן. ואין שום מניעה שאלך לאכול. בעלה אמר לי לא לקנות אוכל אלא ללכת לאכול בחינם אצל חבר שלו. תפקידי הוא למכור ואכן מכרתי. העסק שגשג לא רע ושינה פניו אחרי לכתי. אני מלאתי את תפקידי בחריצות וביעילות. העסק הפך אימפריה. הכל עלילה. אני כן באתי בזמן. אבל למה את מפיצה את זה? את בכלל לא היית שם.

אך דבר לא עוזר. מאז ועד היום אמא מוציאה דיבתי רעה.

10 שנים אחרי כתבתי לה את המכתב הזה

שלומציון צעקה עלי שאני לא באתי בזמן והלכתי לאכול ולכן הפיטורים מוצדקים

ועד היום אמא אומרת שהיא מקבלת את הגירסה של אחותי כי לא הוכח אחרת.

אבל היא עצמה יודעת שאני בניתי לה את האימפריה

לך תוכיח שאין לך אחות כך אומרים

הרי את מפוטרת לי

פעמים רבות שמעתי את המילים את מפוטרת. כבר התחלתי לפתח חרדות מהצירוף הזה. אבל אין כמו הפעם הראשונה

בפעם הראשונה כמדומני שמעתי מילים אלה מאוטו גלס שם בדוי.

אוטו גלס הוא מוסך שמשות ותיק במפרץ חיפה. גם היום הוא קיים אך רק השם נשאר. הבעלים הראשונים, מקים העסק  כבר לא שם.

הגעתי לשם בזמן ההשעיה שלי מהאוניברסיטה. כתבתי על זה. נעניתי למודעה בעיתון שבה נרשם: דרושה פקידה בעלת רשיון נהיגה. וואו מתאים לי, זה עתה עשיתי רשיון וזה הזמן לנצל את זה. הגעתי למוסך הזה שהיה אז במקום די שומם, לא מפותח כמו היום ותפסתי את תפקיד המזכירה. האמת זה היה גדול עלי. הייתי צריכה לבצע את כל העבודות המשרדיות, לנהל תכתובת עם בעלי מוסכים אחרים ושיחות עם מזכירות אחרות, ולשחק אותה מבינה עניין. הייתי די המומה. מה אני בסהכ סטודנטית מושעית לביולוגיה שנוהגת רק להקשיב להרצאות, אני הולכת לנהל מוסך? ואפילו לא סיפרתי שאני סטודנטית שמתכוננת לחזור ללימודים בסתיו הקרוב. כל הזמן הייתי עסוקה במחשבות איך אודיע לו שאני חוזרת ללימודים. היה קיץ, היה חם נורא, לא היה מזגן וכך ניהלתי משרד בחיל ורעדה. הייתי נפחדת ומבולבלת. מידי פעם גם הסעתי מכוניות שונות ממקום למקום. לא ידעתי מה הולך אתי.

יום אחד הבוס היה צריך להגיע לאיזה מקום בדחיפות. נדמה לי שזה היה קשור במשפחה שלו, להוציא את הילד מהגן או משהו. הוא מאוד מיהר. איכשהו המפתחות של האוטו שלו היו אצלי. אני עשיתי נסיעה עם האוטו שלו, חזרתי למוסך הלכתי הביתה ובבית גיליתי לתדהמתי שהמפתחות שלו אצלי. אוי, הוא כלכך מיהר הוא בטח ישחט אותי ובצדק אמרתי לעצמי. התקשרתי אליו, אמרתי שהמפתחות אצלי, התנצלתי, שאלתי איך הוא הסתדר הוא אמר שהכל בסדר ונדבר מחר. למחרת שמעתי את המילים הידועות . הלכתי הביתה. כעסתי, נעלבתי והחלטתי למסור מידע לרשויות על עבירות מעמ שידעתי עליהן במהלך עבודתי. יותר לא ראיתי אותו ולא שמעתי עליו.

הוא היה נשוי שחצן ואב לילד קטן, אשתו היתה באה לפעמים  עם הפעוט ככה נאה ומטופחת , גם בן דוד שלו היה מועסק שם. איתו הסתדרתי יותר טוב… והאמת במקומו הייתי תולה את עצמי או יותר נכון אם היתה לי פקידה כזאת הייתי תולה אותה על העץ הכי גבוה הכי קרוב.

הולך ופוחת

לפני יומיים כאשר כולנו היינו עסוקים בלוויה של שרון הלך לעולמו מנחם זילברמן

ריח של נוסטלגיה צץ ועלה. חדווה ושלומיק הסידרה האלמותית שמחזירה אותי לכיתה יב

סידרה נהדרת, אולי הטובה ביותר שצמחה לנו אי פעם. סידרה ישראלית בערוץ היחידי שלנו בשחור לבן.

מנחם זילברמן היה שלומיק. עוזב קיבוץ שהולך לאיבוד בעיר הגדולה

הסידרה היתה מבוססת על סיפרו של אהרון מגד : חדווה ואני

2 שירים זכורים לי לטוב מהסידרה שיר הנושא ושיר הסיום שניהם בביצוע מירי אלוני

 

 

 

לצערי לא מצאתי את השיר המלא בביצוע המקורי של מירי אלוני. מצאתי ביצועים אחרים. מעדיפה את זה