צוואה הדדית

רגע לפני שסוגרים את ישרא בתקווה שלא אפרסם עוד.

ובכן שבוע קשה היה לי בעקבות הערעור ובעקבות הצוואה ההדדית.

העוד שהחליף את זה שערך את הצוואה מצא אותה והגיש לי אותה על מגש.

שמחה וטובת לב הלכתי לעורכת דין שלי להגיש אותה. זו עיינה בשתי הצוואות ואמרה: זו לא צוואה הדדית.

אז מה זה?

שתי צוואות זהות אך נפרדות.

לא האמנתי לה.

קודם כל זה עשה לי מצב רוח רע. אני לא מאמינה לעורכת דין שלי וזה לא טוב. ספרתי לחברה, סיפרתי לחבר החבר אמר שזו סופר צוואה הדדית החברה אמרה לי להתעקש על זה וזה באמת נורא שאדם שאמור להציל אותי בעת צרה מועל באמוני

אז הלכתי לרשם הירושות

זו לא צוואה הדדית אמרה הפקידה אלו הן 2 צוואות זהות אך לא הדדיות.

נגולה אבן מלבי לגבי העורכת דין

ונמשיך כרגיל

אוהבת לשבת בבית?

אני יושבת ומגבה ומגבה ומגבה. אין תקלה שלא היתה לי או נדמה שהיתה. פשוט כאב ראש לא נורמלי אבל אני אתן ליצירת המופת שלי ללכת כך סתם? נכון אמרתי שלא איכפת לי שהבלוג ילך אז אמרתי. אני סוף סוף מיבאת מוצרים לוורדפרס אבל הוא לא רוצה להדפיס את כל הגיבוי. לוקח לעצמו דף אחד או שניים וכל היתר בפח. כלומר על המחשב. אני חושבת שגיביתי כבר 1000 פעם. אוף המחשב הזה. לא יודעת מה יהיה בסוף. אני כבר כמה ימים לא יוצאת מהבית. מילא לא נורא. שום דבר לא מחכה לי בחוץ. 

בינתיים חנוכה עבר. חבל. היה נחמד עם הנרות האלה. לא עשיתי הרבה. נר ראשון בבית עם סוסון ועם המקהלה נר שני הייתי במסיבה מטעם נאמן נר שלישי לא הדלקתי נר רביעי לא זוכרת נר חמישי הדלקתי גם עם חייזרון שהיה סופשבוע בבית גם נר שישי. זה היה החג של החגים וגם חגגנו לחייזרון יומולדת יום ראשון הוא היה פה כל היום ולמד בערב הוא מחק לי את word 2010 בטעות ובעצם מיום ראשון אני לא יוצאת מהבית. בעצם הלכתי לקנות word חדש אז כן יצאתי והיום סידרתי את word אבל משהו כאמור בוורדפרס לא עובד. טוב קשה לומר שאני משתעממת בבית אך רצוי שאצא יותר. מזג האויר די נוח. טוב אני תמיד אהבתי לשבת בבית רק שזה מתסכל אותי. היה לי ניחום אבלים לא הלכתי, 2 חברות מקהלה מאושפזות, לא הלכתי. אחכ אני מתלוננת. אז הקיצר אני יושבת בבית מתוסכלת. טוב, יעבור. מחר אצא. מבטיחה.

פרידה

נו, סוגרים את ישרא

כמו כולם אני מנסה לגבות להעביר את הבלוג לפתוח בלוג חדש. לא ככ הולך לי

א. אין לי סבלנות. אני לא יודעת אם גיביתי או לא. עשיתי פעולת גיבוי. אפילו שמרתי חלק. אבל אני לא יכולה לחזור לשם. בלבול אחד גדול. עבדתי עם html עבדתי עם word אולי זה נשמר אולי לא.. נסיתי לפתוח בלוג ב worpress אך יש לי בעיה עם המייל והסיסמה כרגיל, נסיתי לפתוח בבלוגר אבל שם יש רק באנגלית. בינתיים ויתרתי. לא נורא אם זה לא ישמר. זו הזדמנות לזרוק את העבר ולפתוח דף חדש. אפילו ביומן אישי לא באינטרנט. הרי כל הזמן הציעו לי כאן לשכוח את העבר והנה נותנים הזדמנות לכך אז מגבים. הרי כל מי שהציע לי לשכוח את העבר חי בעבר בעצמו.

אז אם אצליח אצליח ואם לא לא. לא נורא. בין כה וכה השתנו דברים וגם אם אפשר אין חשק לחזור. כל הזמן החיים משתנים. הנה איך הייתי מגדירה את עצמי? בת 64 מתמודדת עם אירוע מוחי עם הבן הסורר ועם רסיסים מהעבר. אלה הדברים העיקריים. גם דברים משניים השתנו בלי לשים לב אליהם. נפשות חדשות משחקות במערכת, נפשות אחרות יצאו מהמערכת. ככה זה. היו לי הורים, הם אינם עוד. היתה לי אחות. היא ישנה רק בבית משפט. לעומת זאת יש עורכת דין שלא היתה או שהיתה סתם ברקע. היה לי ילד בן 14 כשהתחלתי לכתוב. הילד הזה שינה פרצופו ללא הכר מספר פעמים. היה תלמיד בחטיבת הביניים בתיכון, היה חייל, נסע לאוסטרליה והיום הוא חי ברחובות ויש לו חברה. כל פעם הוא היה שונה. היו לי דודים בגרמניה. גם היום יש אבל זה אחרת. ורק סוסון נשאר סוסון. אפילו אני לא מה שהייתי פעם. יש חברים במקהלה – גם הם משתנים מידי פעם. יש חברים בנאמן, מי חשב שאהיה בכלל בדבר הזה.

כך אני מסיימת. 12 שנה הייתי כאן. שום דבר לא נשאר לנצח. אני אשאר כאן עד שאתאדה. היו שלום

והרי החדשות

הידיעות החדשות על סגירת ישרא שתקו אותי

האמת הן לא הפתיעו אותי. כבר הרבה זמן ישרא מקרטע. נשאר בחיים בזכות מאבק של החברה אבל כולנו ידענו שסופו קרב.

אני כרגיל לא התכוננתי. לא עשיתי גיבוי, לא עברתי לבלוג אחר. 

די משמח אותי שהבלוג יעבור לארכיון הספריה הלאומית.

אני מתארת חתיכת חיים ועכשיו הם קבלו תפנית מסוימת שהסכסוך הוא רק ביני ואחותי והעורכת דין וגם הבן שלי שבזכותו פתחתי את הבלוג לא מביא לי הרבה נחת.

בהחלט אפשר לפתוח בלוג חדש.

בכל מקרה עד שנעלם מכאן אספר מה התחדש.

סוסון פוטר מהעבודה במסגרת צמצומים. הוא לא מרגיש רע במיוחד כיוון שיחד איתו פוטרו כל העובדים בעבודה שלו. פשוט חוסל ענף שלם. הוא קיבל מכתב המלצה.

בנושא אחותי יום שמח יום לא ככ.

גיליתי שלהורי היתה צוואה הדדית. זה בעצם היה ידוע לי מזמן אך לא ידעתי שיש לזה משמעות. צוואה הדדית אסור לשנות. כלומר אמי לא יכלה לשנות את הצוואה. מעניין שאף עורך דין לא אמר לי את זה. עכשיו אני צריכה למצוא את הצוואה הישנה של אמא. זה לא פשוט. הצוואה היתה בידי אמא אך חפציה נאספו והועברו למחסן. בידי אחותי כמובן. כמו כן כאמור הצוואה שונתה. אולי העורכת דין ששינתה את הצוואה ראתה אותה. אולי לא.

מצד שני אחותי הגישה ערעור למחוזי בעניין הסעיף ההוא. 

וכמובן אי אפשר שלא לשמוח על החלטתו של טראמפ להכיר בירושלים כבירת ישראל

צלילים צורמים

כואב כואב אבל שוב נכנסים אותם צלילים צורמים אשר ביננו

גם הם כואבים

אני חושבת על הכל בעירבוביה

היא לא התביישה לבוא ולבקש ממני משהו למרות שהיא מתביישת לבוא.

לאחר מכן הם הזמינו אותי לבוא לבקר בשבת והיא תבוא לקחת אותי אך לפתע נזכרה שיש לאחיין שלה יומולדת והיא תבלה איתו

חשבתי על משפט שהיא אמרה לי ולא הוזכר: הוא ילד גדול הוא צריך לעזוב את הבית. ואת עזבת את הבית יקירתי? נדמה לי שכל חייך סובבים סביב המשפחה שלך ואף את הבן שלי הכנסת לשם. ילד שצריך לעזור לאמו החולה מתרחק ממנה. בגללו או בגללך.

אבל אז נדרסה החתולה. במשך יומיים הוא לא דבר אתי. רק בוואטסאפ הצלחתי לדובב אותו. הייתי נותנת לו מנה אך לא היה טעם כשם שלאדם ששכח את בנו במכונית לא נותנים עונש. ממילא הוא נענש בגלל השטויות שלו. הוא שחרר את החתולה. חתולה כמעט עוורת בשעות הערב במקום לא מוכר. איך עושים דבר כזה? ועכשיו מה? מה יהיה? את כל העולם שלהם הם בנו סביב החתולה הזאת. הם שכרו דירה במקום שקט כדי שתוכל להסתובב. ואיך הם טיפלו בה בגדים צעצועים כמו מלכה היא היתה. ועכשיו היא איננה. כך פתאום נעלמה. הוא קבל הודעה ממישהו בחוץ ואסף אותה. זה נורא. 

המשפחה שלה נסעה לבקר שם. אני נתבקשתי לא לבוא כי אין לו סבלנות לארח. 

הו רחובות שלי. כבר לא שלי.

הו ביולוגיה שלי. כבר לא שלי.

 

סוף האושר

החתולה של הבן שלי נדרסה

אוי כמה כואב…

המסמך

בסוף שכנעתי את סוסון לתת את המסמך

לא הרגשתי טוב עם זה וגם סוסון לא הרגיש טוב עם זה

זה רק מסמך אמרתי לו, זה לא כסף.

זה יותר חשוב מכסף. זה הנשמה שלי. ומה יוצא לי מזה

אם לא תתן את המסמך אני אצטרך לתת לו כסף. רוצה? בסופו של דבר אתה עוזר לי.

אני עוזר לכולם ומי עוזר לי? שאל סוסון. כולם חוגגים על הנכות שלי. אני נכה והוא ילמד. אני לא רוצה שילמד. לא על חשבוני. הוא לומד אני לא הוא יש לו רישיון לי אין אני לא רוצה לעזור לו כדי שיהיה לו מה שאין לי.

זה נכון אבל הוא ילמד. אני בסהכ רוצה שהוא ילמד ויתקדם בחיים. אני אתן לו את הכסף שאין לי. ככה המדינה תתן לו. 

הוא בסוף השתכנע אבל לא בטוח שפעלתי נכון

אילו הייתי צריכה לתת לאחותי מסמך שיקדם אותה הייתי נותנת?

ואיך הוא יתנהג אחרי זה? הוא הרי לא התנהג יפה בלשון המעטה.

אני אשתפר, הוא אמר. כן אבל אני כבר יודעת איך הוא יהיה. אם היא תרצה שהוא ישתפר הוא ישתפר ואם לא לא.

על כל פנים הוא הזמין אותנו לבקר אצלו.

לא יודעת… בימים תקינים הייתי באה אבל בימים אלו שאני לא רואה ככ טוב ולא הולכת ככ טוב אני מפחדת לנהוג עד לרחובות

מה אתה חושב לעצמך

חודש שלם הוא לא בא לא התקשר לא וואטסאפ לא כלום

כן אני כבר רגילה לזה.

אולי יצאנו לסרט לפני חודש ופעם אחת היא שלחה את אמא שלה לאסוף כאן דואר שנשלח אלינו מאמזון אבל זהו

כך שלא היתה ברורה המתקפה של סוף השבוע

אתמול היא מתקשרת אלי ומספרת כמה המצב רע. הוא לומד נורא קשה ובסופי שבוע הוא עובד במלצרות וחוזר בלילה. הוא קורע את התחת והיא נמצאת בהכשרה ויש להם משק בית משותף

אהה רוצים כסף

לא. לא כסף. הם רוצים מילגה ולשם כך הוא צריך מסמך מסוסון. הם כבר בקשו ממנו והוא לא רוצה לתת

לא יודעת אבל בשביל לקבל משהו ממישהו הם צריכים לתת לו קצת יחס. גם סוסון לא אוהב את ההתנהגות שלהם. כל פעם הוא הולך ומתנתק רק כשצריך משהו מאיתנו הוא יוצר קשר. הערתי לו על זה בעבר. גם ממני הוא היה צריך דברים ויצר אתי קשר רק כדי לקבל אותם. אבל אתם יודעים אני אמא ואמא נותנת. אולי לא בלב שלם אבל אמא נותנת למרות שהיא מקבלת כל הזמן יריקה בפרצוף אבל סוסון… אם הוא היה מתנהג כמו בנאדם אני הייתי משכנעת את סוסון לתת אבל זה ביניהם. אם סוסון רוצה הוא יתן אם סוסון לא ירצה אני כאן לא מתערבת.

טוב אז הם באו אתמול שניהם והתחתלנו לדבר. על הכל.

ושוב דברתי על היחס שאנחנו מקבלים מהם בן אדם לא בא לא מתקשר לא שולח וואטסאפ שום דבר ורק כשהוא צריך משהו הוא נזכר להיות נחמד. אבל זה לא עובד ככה. היא אמרה שהיא חשה לא רצויה. מי נתן לה את התחושה הזאת? זה מה שהיא הרגישה בהתחלה והיא שמעה את הצעקות. אמרתי לה שכל הצעקות היו על כך שהיא לא באה. היתה לו יומולדת לפני שנתיים אכלנו במינה טומיי ומאז לא ראיתי אותה . לא היה שום רמז שהיא לא רצויה. בסוף היא אמרה שהוא לא רצה שהיא תבוא כי הבית קטן והם ישנים יחד בחדר. אהה. הוא מתבייש בי ובסוסון .

כן, ככל שחולף הזמן הזעם עולה בי. היה נחמד שהם באו והיה נחמד לשוחח אבל כשמערכת העיכול עובדת אני חושבת שהשיחה הזאת הזיקה יוצר ממה שהיא הועילה. לכולם.

 

 

 

געגועים לרבין

טוב יש קצת זמן סוף סוף

בימים אלו אנו מציינים 40 שנה לביקור סאדאת.

אני זוכרת את ההתרגשות. אני גם זוכרת מה קרה אחרי הביקור

דומה כי הביקור בלבל את כולם

עד אז היינו בטוחים שלא יהיה שלום וההבטחה שטחים תמורת שלום היתה באויר. הרי לא יהיה שלום ולא נצטרך להחזיר שטחים.

והנה הוא בא. והיו לו דרישות ואנחנו בסופו של דבר מלאנו אחר כולן.

קודם עשינו אחכ חשבנו.

האם זה טוב להחזיר שטחים תמורת שלום? ולמה להחזיר שטחים? אין שלום בלי להחזיר שטחים? נלחמנו על השטחים האלה. הרבה חיילים איבדו את חייהם. איזו מדינה עושה זאת?

אבל כאמור הבטחנו. והבטחות צריך לקיים. אכן סיבך אותנו הסאדאת הזה. לא היה לנו זמן לחשוב וכך החזרנו שטח אחר שטח. רק את עזה הוא לא רצה.

זו היתה רק ההתחלה. 

10 שנים אחכ יצאו הסכמי אוסלו. שלום עם ירדן ושוב כמו שסאדאת לא רצה את רצועת עזה חוסיין לא רצה את הגדה. ואז הוקמה הדבר הנורא הזה שנקרא הרשות הפלסטינית. כמו שראו הקמת הרשות הפלסטינית ונתינת נשק בידיהם היתה טעות נוראה. יתכן שרבין רצה לחזור בו מן ההסכם אבל הוא נרצח. הרצח המם את כולנו. ימין ושמאל. אבל עד שהימין התחיל לחשוב מה קרה כאן השמאל תפס פיקוד. נראה שהימין עדיין מבולבל מאז הרצח. והשמאל מצליף בו בקביעות. אין לימין מנהיג. ואם יש אז הוא מבולבל תועה ועדיין מחפש את הדרך. השמאל מבחין בחולשתו. כל יום חקירה כל יום נסיון להפלתו. הוא רק שורד. השמאל מתקיף והוא שורד. רבים עזבו את דרך הימין. כי למעשה אין לו דרך. קחו למשל את חיים גורי שהיה איש ארץ ישראל השלמה ועכשיו הוא איש שמאל.

אני מסתכלת על הצבא שלנו. צבא מוסרי. הכי מוסרי בעולם. ממתי הוא מוסרי? בימי רבין הוא לא היה מוסרי. הוא היה צבא לוחם שמגיע להשגים. ממתי אני שומעת על חפים מפשע או בלתי מעורבים שאסור לפגוע בהם? לפני רצח רבין לא היה דבר כזה. היום מחבל הוא קודם כל בנאדם. אחכ אויב שבא להרוג. מה קרה לנו? מה קרה לצהל? מה קרה פה בכלל. רבין נרצח והותיר את העם הזה ללא מנהיג. כל הרעות החולות האלה קרו מיום הרצחו. בימים שהנשיא לא חונן חייל שהרג מחבל רוצח אני מתגעגעת לרבין.

סוף עונה

איך מתחילים את זה? בהתחלה, בסוף, בפואנטה….

טוב…. יום יפה היה אתמול אבל לי לא התחשק לקום מהמיטה.

אבל קמתי. נסענו לים, שמעתי גם ריקודי עם, הלכתי לראות… אולי לנסות לרקוד

ואז ראיתי אותה. 

תחילה לא זיהיתי. אשה גדולה, לובשת שחורים, שער גינגי צבוע. נורא מזכירה את אחותי. הסתכלתי בה היטב. זו היא? לא היא? לא זאת לא היא. רק דומה לה. הפנים לא אותם פנים התנועות לא אותן תנועות. ואז היא התקרבה. כן, זו כן היא… ( I think l saw a pussicat . I did. I did saw a pussicat ) וכמו כפאני השד. זה עתה ראיתי את השטן בהתגלמותו. 

מה נהיה, שאלתי את עצמי אני ככ לא רואה טוב או שהיא השתנתה או שניהם. סתם אשה לובשת שחורים עם הבעה של פריחה. והיא רוקדת ריקודי עם… ואני לא.. רק מנסה… אבל היא אמרה שריקודי עם זה מגעיל… תראו אותה היא  רוקדת שוחה מטיילת ואני… אני שבר כלי. למה אני עברתי אירוע מוחי והיא לא… ועם מי היא רוקדת. סתם אחד לא משהו… הילדים כבר מזמן לא איתה ואני את שבתותי מבלה עם סוסון לטוב ולרע. לטוב כי יש לי עם מי לבלות ולרע שאני לא יכולה לעזוב אותו בשבת אחרת הוא משתולל…  אלה החיים שלי

טוב, זו לא הפעם הראשונה שאני פוגשת מישהו שהורס לי את המצב רוח. אפילו לכמה ימים…

…והמשכנו בדרכנו. הלכנו לאכול במקום של אליהו, אחכ עשינו סיבוב על החוף, הים היה שקט והזוי כמו בסוף נובמבר, אט אט השמש שקעה לה כבר ב16:30 . ב16:30 הודיע המציל שהוא סוגר את הים. העונה הסתיימה להתראות בעונה הבאה. הכל כרגיל. הכל הכל כרגיל….