פסק זמן

טוב, אז בינתיים נסעתי לי להתאוורר בחו״ל, בהונגריה, עם המקהלה, במסגרת פסטיבל אירופה קנטט. הבוקר קמתי עייפה במיוחד, כנראה מזג האוויר מעייף משהו. כשאני רואה גשם עננים וקור אני ישר נרדמת וזה מה שיש לנו היום. מזג האוויר לגמרי לא יציב. בימים הראשונים היה כאן חום איימים 39 מעלות. עכשיו הוא הלך לקיצוניות השניה. היום יש לנו הופעה במסגרת סיום הסדנא ואותי זה מלחיץ. כאילו שההצלחה תלויה רק בי ולא ב140 זמרים מנצח ותזמורת. אנחנו שרים יצירות של בראהמס ודבוז׳אק. הפסטיבל עצמו חביב הרבה מוזיקה מכל הסוגים אוכל ואין רגע דל. אולי עכשיו מצאתי אותו לקראת הקונצרט של היום. זה הכל בינתיים

עוד חזון למועד

לא ספטמבר 

לא אוקטובר 

נובמבר. סוף נובמבר

רק אז יזוז משהו.

בתחילת החודש היא תצטרך להגיב על טענותי

בסוף החודש ידונו בטענותי מול טענותיה ואז יהיה דיון נוסף מי יודע מתי

אני לא רואה בזה שום דבר טוב

א. היא יכולה לא להתיחס ולדחות את הדיון בטענות שונות

ב. אם היא כן תתייחס אז היא תצלוב אותי על שיפוד. היא לא תחסוך דבר. את כל השקרים ומניפולציות שלה אספוג. כן אני לא מקבלת את זה שהיא נולדה ואני מתקשרת אליה בשעת לילה מאוחרת ופגעתי במכונית שלה ואין לי זכות. שוב שומעים אותה ואותי לא. אין לי סיכוי.

טיפסתי על עץ אני רוצה לרדת. אני לא יודעת איך יורדים.

ואני עוד לא בטוחה שכדאי לרדת.

כאשר אבדתי נאבדתי.

שלושה

נסענו שלושתינו לתל אביב ברכבת

רכשנו שלושה כרטיסים. שני מבוגרים וזקנה אחת (ותיקה, ותיקה)

תמיד היינו שלושה. תמיד שניים ועוד אחד

פעם היינו אני בעלי וסוסון. 2 מבוגרים וילד

אחכ היינו אני סוסון וחייזרון

בהתחלה מבוגרת אחת עם 2 ילדים 

אחכ 2 מבוגרים וילד, 2 מבוגרים וחייל אחד

והיום 2 מבוגרים וזקנה אחת….

לא ככ מהר זזים

לא כל כך מהר זזים. לעורכת דין שלי יש זמן . כל הזמן שבעולם. 

התקשרתי לשאל מה קורה ענתה לי העורכת דין הנוספת שם במשרד שאין לה שום קשר משפחתי עם העורכת דין ״הגדולה״ ששכרתי.

זה זמן רב שלא דברתי עם העורכת דין הגדולה. רק עם נציגיה. עם בנה עם העובד אבל לא איתה. כל בניה עורכי דין ועובדים במשרד שלה. על הקייס הקודם עבד בנה. היא עובדת על הקייס שלי אך למעשה מאז הגשת ההתנגדות אין לי קשר איתה. אני רק רואה אותה בפייסבוק. כן היא עושה חיים, נוסעת לחול, יש לה חבר חדש, כל זה אינו מענייני. מעניין אותי רק מצב הכסף והרכוש של אמא וכאן אני לא יודעת כלום.

העורכת דין הקטנה אמרה שיש לחכות לדיון וזה יעשה רק אחרי הפגרה של בתי המשפט.

אז מה? עד ספטמבר העניין ימשך? כלומר עד ספטמבר לא יעשה דבר ורק מספטמבר יתחילו לזוז אולי ומה אז?

ומה עד ספטמבר? שאלתי אותה על הדירה והדייר. ספרתי לה שבדירה של אמא יש דייר שמשלם כסף לאחותי. היא אמרה שעד המשפט כל מה שהיה ישאר. ומה אחכ? יוחזר לי הכסף הזה או שאחותי ממשיכה לחגוג מכח ההתנגדות שלי או של העורכת דין הגדולה. בינתיים ההתנגדות מסבה לי רק נזק. לא יודעת אם היא תביא לי תועלת בעתיד. אני רק חיה בחוסר ידע. אילו יכולתי לרדת מזה. אני לא סגורה על כלום אך ההרגשה שלי לא טובה בעניין. מספיק שאני לא יכולה לסלק משם את הדייר ולקחת את הכסף וזהו. גם על החשבונות אני לא יודעת הרבה אבל לדעתי הזמן פועל לטובת אחותי.

נזכרתי איך התנהל העסק עם העורכת דין הגדולה. היא באה אלי במהלך השבעה של אמא להחתים אותי על ייפוי כח. אז היא יכלה לבוא. לא יודעת. אומרים שהיא טובה. קליברית. בעלת שם. אבל אני צריכה לבדוק אותה טוב טוב כמו כל דבר. בינתיים בפועל היא החתימה אותי לקחה כסף וברחה. אחותי ממשיכה לחגוג וגם היא חוגגת. זו ההרגשה. אולי גם היא פעלה באורח בלתי הוגן כלפי. בצעה מחטף. כן היא בצעה מחטף. ניצלה את מצבי. אז אצה לה הדרך. היום יש לה את כל הזמן שבעולם ואחותי חוגגת. אני צריכה להבהיר לי כמה דברים. אני לא יודעת איך ולמה. אין לי קצה חוט

בחורה מלאת חיים

היא לא ככ פופולארית במקהלה. היא גם שמאלנית קיצונית. היא אפילו עברה מירושלים לחיפה כי החרדים שם הם בעיה. כאן בחברת הערבים היא יכולה לממש את כל רצונותיה. גם יש פה תחבורה ציבורית בשבת אז בכלל. כל הסימנים אומרים this means war. אבל לא. אנחנו בסהכ בני אדם עם דעות פוליטיות שונות. ביומיום אנחנו מתמודדים עם הבעיות הפרטיות שלנו יותר מאשר בבעיות ברומו של עולם. מה יש עכשיו ועל מה רותחת הרשת? על האתיופי שחצה את הגבול וראש הממשלה מחויב לו יותר מאשר לגלעד שליט כפוי הטובה הזה? יש כאלה שמוכנים להחזיר את גלעד שליט לשבי ולשחרר את האתיופי. אבל כל זה לא מעניין.

יותר מעניין אותה הבן שלה ואותי האירוע המוחי הזה. ישבנו פעם יחד בנסיעה ארוכה ודסכסנו על כל הענינים האלה. אתמול שוב יצא לנו לדבר והיא שכחה לגמרי מהאירוע. זה טוב. סימן שלא רואים אותו וההרגשה היא פנימית בלבד. את בחורה יפה ומלאת חיים, היא אמרה, ותסלחי לי על זה שאני לא זוכרת. כל יום אני שומעת משהו. לזה יש סרטן וזאת עברה התקפת לב, ככה זה בגיל הזה.

מלאת חיים? אני? Wow. 

הקיץ של שנה שעברה

עדיין בעצירת כתיבה. ישרא אמנם חזר אבל עדיין לא מרגישה נוח. פעמים רבות אני כותבת ומוחקת. לא זה לא לפרסום גם אם לא כל אחד רואה את זה. 

אם שמתם לב אני לא כותבת על העבר. אין לי טריגר. פשוט כתבתי יומן ואז הייתי נזכרת בכל מיני סיפורים. מינואר אני לא כותבת. פשוט נתקלתי בדברים שעשו לי ככ רע שלא יכולתי להתמודד. גם את האירוע חטפתי כאשר נתקלתי ביומן בדברים שלא יכולתי להתמודד אתם. הייתי כותבת וכותבת כך שנים. במקום לעזור לי להתמודד זה הפיל אותי אז גמרתי. זה קצת חסר לי לפעמים. כל בוקר הייתי כותבת שעות. עכשיו אין לי כל כך מה לעשות בבוקר אבל די. אני לא כותבת יותר. חבל על הנייר הקלסרים והדיו. בסופו של דבר זה רק הרגיז אותי ולא פתר שום דבר. אז די.

היום לפני שנה עשיתי את הניתוח באצבע. אז כל כולי הייתי נתונה לאצבע. היום האצבע לא בסדר. גם לא תהיה וגם היד השניה לא בסדר. בקיצור אין לי ידיים. אין לי אף יד שמתפקדת נורמלי ואין לי נקודת ייחוס למה שצריך להיות. ולמרות הכל אני עדיין עושה הכל. עדיין לא פניתי לביטוח לאומי וזה מציק לי. אולי לא אקבל כלום אבל זה מציק. אולי כן אקבל… אני זוכרת את היום ההוא לפני שנה. תחילת הקיץ ואמרתי שלום לים. נתראה בשנה הבאה. אבל גם השנה לא ככ התראינו. עוד לא נכנסתי למים ועוד לא השתזפתי. הורדתי פעילות. לא לגמרי אבל זה לא זה. אני עדיין מקווה לחזור. לא מקובל עלי שאין דרך חזרה אבל לפעמים נדמה לי שכך זה ישאר תמיד. אולי אפילו יהיה יותר גרוע.

למשל נהיגה. הייתי נהגת שודים. לעולם לא אהיה נהגת שודים. גם לשיר לא אוכל כמו קודם. גם לא לדבר. אפשר לחיות כך. צריך להתרגל. לעולם לא אהיה כמו פעם. יש דברים שהשתנו בי יש דברים שלא. יש אפילו שינויים לטובה. למשל רזיתי. לא היה לי תיאבון בכלל. עכשיו זה חוזר אבל אני עדיין רזה יותר. גם הרגישות למלח וסוכר השתנתה. בעבר צרכתי יותר. היום טעים לי גם בלי זה.

הקיץ ההוא של שנה שעברה אולי היה הקיץ האחרון בו היה בסדר. אני לא מתגעגעת אליו. אני רואה בו יותר את תחילת ההדרדרות. היה בעצם קיץ נוראי אם נחשוב על האצבע ומסביבה, צוק איתן הנוראי שעדיין אנחנו לא יודעים איך לאכל אותו וההתעמרות של אחותי בי יד ביד עם הדרדרות המצב של אמא. למעשה היא התייחסה לאמא כאל מתה והשתוללה כאוות נפשה. אולי בגלל זה חטפתי את מה שחטפתי. אין לה רחמים. לא שמעתי ממנה הרבה זמן וזה טוב אבל העסק עוד לא נגמר וזה משגע. יהיה טוב. צריך סבלנות.

הוא עצר את הרכב. ירדתי ממנו. אמרתי לו תחכה. אל תסע אולי השער יהיה סגור. אולי גם הדלת. אל תשאיר אותי לבד בחוץ. רק אם יתנו לי להכנס תסע. ירדתי לכיוון השער. השער היה סגור. חזרתי לרכב. הוא בינתיים החנה אותו. הוצאתי את הפלאפון מהתיק ״זו דפנה. אפשרו לי להכנס״ ״כן, כן אני כבר שולחת מישהו״ התקשרתי שוב ״השער סגור, לא הדלת״ ״אה, טוב״. נפרדתי ממנו לשלום וירדתי לכיוון השער. נכנסתי פנימה, הודעתי לו שהכל בסדר. הוא יכול לנסע. לא כל כך הסתדר לי בהתחלה עם ההודעה הזאת. בהתחלה חייגתי את המס של אוסטרליה שנאמר לי שהוא מנותק. אחכ חייגתי את המס׳ הישראלי ונדלקו כל מיני אורות. אוף הפלאפון הזה. אני שונאת אותו. למזלי הוא התקשר ואז אמרתי שהכל בסדר.

ונכנסתי פנימה. כרגיל מידי שלישי. עברו שעתיים סיימנו, יצאתי החוצה ופתאום הוא פה. מה אתה עושה כאן לא חזרת הביתה? לא. המפתחות של הרכב נעלמו. איך נעלמו. נעלמו. אולי הם בתיק שלי. הם אכן היו בתיק שלי… אבל איך לכל הרוחות הם הגיעו לשם… הרי כל הזמן הם היו תקועים ברכב

4.7.15

הרביעי ביולי היום והכל מתרחק ממני.

פעם הייתי מספרת על החיים שלנו באמריקה.

דומה שנתקעתי בהתחלה. לא אגמור את הסיפור הזה.

אני כבר לא מנסה להזכר בו 

אני פהכבר הרבה שנים וזה היה לפני שנות דור

הייתי אז צעירה ויפה היום אני זקנה

מנסה לשרוד את היום, לא רוצה לחשוב יותר מדי.

הכל רחוק ממני שנות אור. לא אגיע לאמריקה. אפילו לא במסגרת טיול. הכל נגמר.

אבל אני יכולה לחלום. כל עוד אני חיה יש סיכוי שזה יתגשם.

כן לפעמים אני חושבת שזה נגמר ואין שום סיכוי שבעולם.

אבל לפעמים אני חושבת שעוד יש. אולי בערוב ימי מישהו יקח אותי לאמריקה

קשה לי כבר לדמיין איך החיים שם היום

יש כאלה שחיים על הקו אמריקה ישראל

אני לא חיה על שום קו.

אני מנסה לשרוד. זה הכל.

גם זה כבר לא ככ הולך

סתם

אתמול הלכתי לקחת את משקפי המולטי פוקל שקניתי. אני לא רואה בהם כלום. 2500 שח ירדו לטמיון (??)

עושים שיפוצים בדירה ממול. טוב , זה יעבור. בעלת הבית גם היא עברה אירוע מוחי. מה זה שכולם עוברים אירוע מוחי. גם עליה לא רואים כלום. היא אומרת שזה היה קל ועבר. אצלי זה לא היה קל ועבר. אצלי זה יותר גרוע. אני לא יודעת מה הם עשו שזה עבר להם. גם במקהלה אומרת אחת שאמא שלה עברה אירוע מוחי והיום טפו טפו טפו היא בת תשעים ולא רואים עליה כלום. רק אצלי נשאר משהו. מרגיז. הכל. קשה לי להפנים שאשאר כך לנצח.

טוב, אני אקום אשתה קפה ואתחיל את היום. זה הפתרון למצב רוח גרוע. כך זה בערך כל יום. מתחיל רע, אני קמה שותה קפה ואחכ יש אחלה יום פחות או יותר.

גם השנה, תחילת יולי יש בי הרגשת כובד בלתי מוסברת. בשנה שעברה גם היתה וההסברים באו אחכ. (צוק איתן וכו)

הבן הצעיר שלי התלבש על כל הבגדים שבבית. גיהץ, זרק. אולי יותר מדי זרק. נעלמו לי כמה בגדים אהובים. לא יודעת לאן.