כולם עושים את זה

היום לפני שנה הוא השתחרר, פשט את המדים, השיב אותם לבקום יצא לדרך חדשה.

אז איך נראית הדרך החדשה שלו ומה הוא הספיק לעשות מאז?

אם אצלי הכל תקוע  הרי אצלו הכל זז, בתנועה מתמדת שעושה לי סחרחורת.

מיום שהוא השתחרר הוא לא ידע מנוח, התחיל תוכניות שינה תוכניות, עשה קורס קפוארה, קורס ברמנים, קורס פסיכומטרי, בטח עוד משהו אם שכחתי, קנה ריטלין, קנה חלבונים, הלך לגור בדירה של הדודה, בסוף נתן את המפתח לחברים שלו וחזר הביתה

הוא החליט שהוא רוצה ללמוד וטרינריה בארהב

אבל הוא גם רוצה עוד דברים, להיות בצוות הבידור של קלאבוטל , לעבוד על ה MSC ומי יודע מה עוד

בסוף אמרתי: ארצה. לך לעבוד. לי אין כסף וכוח לכל התוכניות שלך.

הוא מצא עבודה כמאבטח בנמל חיפה

רק פשט מדים וכבר לבש מדים מחדש. תוך חודשיים הוא מצא עבודה

אהההה נשמתי לרווחה. הילד עובד מקבל משכורת, מקבל גם מענק הההה אפשר לנוח

אפשר לנוח? מה פתאום

אחרי חצי שנה הוא שוב פשט את המדים, שהחמיאו לו במיוחד ועשה לי חור בלב. למה?

כבר באמצע העבודה הוא אמר אני נוסע לאיביזה ואחכ לאוסטרליה מה תעשה באוסטרליה עגלות. אני רוצה לחסוך כסף כדי ללמוד בארהב.

עגלות??? אתה עוזב מקום עבודה עם משכורת כדי לעשות עגלות???

בעגלות עושים הרבה כסף, כולם עושים את זה ואם לא עכשיו אימתי, אני צעיר ,אני רוצה לראות עולם.

וכך נסע לאוסטרליה לא לפני שהספיק לשבור כמה פלאפונים, לקנות חדשים , לאבד כמה דברים ולדפוק את האוטו של אמא שלי.

אוסטרליה. למה אוסטרליה? למה ככ רחוק? למה לעזוב עבודה טובה ומסודרת ?

ככ מעליב אוסטרליה, עלבון לכל אמא. הכי רחוק שאפשר. תמיד חשבתי שאם ילד בורח לאוסטרליה זו תעודת עניות לאמא ועכשיו זה קורה לי

גם באוסטרליה הוא לא ידע מנוח

עשה עגלות בפרת’

עשה עגלות בגולד קוסט

ועכשיו הוא במלבורן עושה הובלות

לפני כל שינוי הוא שאל אותי מה כדאי

ואני אין לי מה לענות לו. הייתי רוצה שיהיה כאן וילמד, או שיעבוד

כסף הוא לא עשה.

הוא נסע לאוסטרליה בלי גרוש על התחת בלי גרוש בחשבון

הוא הספיק לחסל את כל המשכורות שלו וגם את המענק מהצבא ונשאר בחובה של 20,000 שקל

הוא אומר שהוא רוצה לחסוך לטיול באוסטרליה, או ניו זילנד, או לבלגיה, הוא עוד לא טייל שם בכלל

אחרי מלבורן הוא רוצה לעבוד בחווה בקווינסלנד.

מכל המקומות שהוא היה בהם הוא לא שלח אף תמונה.

כולם עושים את זה. אף אחד לא שולח תמונות. אין מה לשלוח…

את כל הדברים קבלתי בשקט. את עניין התמונות לא.

מיום שהוא נסע לאוסטרליה אמרתי: אני אסע לאוסטרליה

בינתיים קבלתי סירוב

אף פעם לא קיבלתי סירוב

אני לא אסע לאוסטרליה

אני לא אהיה בפרת’ ולא בסידני ולא בגולד קוסט ולא בקווינסלנד.

אני לא אדע שום דבר עליו. לא על איפה הוא היה, לא איפה הוא יהיה לא שום דבר.

כן כולם עושים את זה

ולמה לי יש הרגשה שיש לי ילד מיוחד

שממלא אותי בצער

מה שהוא לא עשה לי 20 שנה הוא עושה עכשיו ובגדול

דיפ ברבל

 הייתי שלשום בהופעה של deep purple

צבטתי את עצמי אם זה אמיתי. אם זו אמנם להקת הרוק הענקית ההיא שמוכרת לי עוד ממצעדי הפזמונים כשהייתי תלמידת תיכון ולצליליה הייתי רוקדת במועדונים. הכיתוב על מערכת התופים לא נתן מקום לטעות . זו אכן להקת deep purple או סגול כהה כפי שקראנו לה אז ולפני עומדים איאן גילן האגדי, רוגר גלובר, איאן פייס מההרכבים הקודמים ונפקד מקומם של ריצי בלקמור וגון לורד שהלך לעולמו לפני שנתיים מהמחלה האיומה ההיא. כולם כבר לא צעירים כשהיו. רעמת השיער המפוארת של איאן גילן התחלפה בשיער שיבה קצוץ וקצת קרחת אבל הקול אותו קול והרעש אותו הרעש.

לי יש רומאן ארוך עם הלהקה הזאת. בצעירותי שנאתי אותם. אבל ממש. שנאתי רוק כבד כפי שאני שונאת היום מוזיקה מזרחית שהרי חייבים לשנוא משהו. איך שנאתי את השיר הראשון שלהם Hush Hush ,פשוט לא יכולתי לסבול אותו. ככ מכוער, בלי מנגינה סתם צרחות, אני אוהבת מלודיות, שירי אי , מוזיקה קלאסית, פופ רך, מה לי ולדבר הזה

 

 

כשהכרתי את בעלי הוא אמר שהוא אוהב את סגול כהה וכלל להקות רוק כבד, לד זפלין, black sabbath ועוד. אוי לא אמרתי לעצמי והרי לנו עוד סיבה למחלוקת. אני לא אוהבת רוק כבד ואת הלהקה הזאת סגול כהה אני שונאת במיוחד אבל אז הוא נתן לי לשמוע את זה

 

 

wow זה ככ יפה, ככ שונה….

ואז התחלתי לאהוב אותם, לא מיד רק לאט לאט, כאשר הם ערכו קונצרט לתזמורת וללהקת קצב, והביאו יצירות כמו אפריל או כמו זה

 

 

איאן גילן במיטבו, נכבשתי כליל. הלהקה המרעישה הזאת מורכבת ממוזיקאי על. כולם בעלי הכשרה קלאסית שהעדיפו לשיר משהו אחר ולאט לאט הראו את הכשרון שלהם. גון לורד בכלל אהב את באך, איאן גילן השתתף גם בהרכבים נוספים והיה הסולן של אופרת הרוק הנהדרת Jesus Christ Superstar

 

 

ועכשיו הם כאן. פעם שלישית או רביעית שהם כאן. היו כאן גם ב2008, 2011, וגם בשנות השבעים, גון לורד כבר מת, עכשיו אני לא אפספס אותם. לא לא. כן, הם הזדקנו, אבל עדיין מרעישים כהוגן ומרעידים את אמות הסיפים. את השירים השקטים והיפים הם לא נתנו. אולי בכלל מותו של גון לורד, האיש הקלאסי שלהם. רוב הקטעים לא היו מוכרים. לקוחים מתוך אלבומים חדשים. כן, הם ממשיכים ליצור אבל זה כבר לא מגיע אלינו. אנחנוו תקועים יותר בביצה המקומית אבל את זה לא פספסנו

 

 

וכך התרשמו בנענע10 מן ההופעה. יש בזה משהו

מה עם הבית?

אמא כבר כמעט כמעט 3 חודשים לא בבית. לא ככ מהר היא תחזור לשם. עצוב ככה לחשוב שהבית ריק ונעול. היא הספיקה לגור בו שנה. ומה קורה עכשיו? עם אמא? עם הבית? הרי הבית בכלל לא של אמא. הבית הוא של אחותי. הבית של אמא מושכר. האם אחותי עדיין לוקחת את הצ׳קים לעצמה? האם היא משכירה את הבית לאחר? שהרי הבית הוא בעצם שלה, מותר לה. היא כבר השכירה לאחרים בית שהוא לא שלה. מי ימנע ממנה לעשות את זה עכשיו כאשר זה חוקי לחלוטין. עצוב הכל עצוב

פלורידה פעם שלישית

הפוסט הזה בא להראות שלא כל  טיול זה דבר נחמד וכיפי וגם לא כל מה שהיה כיף בפעם אחת יהיה גם כיף בפעם הבאה

ומעשה שהיה כך היה.

פלורידה היתה משאת נפשי

החורף הוושינגטוני היה בלתי נסבל ואולם בתחזית מזג האוויר כל ארהב קפואה או קרה מלבד פלורידה. מיאמי פלורידה.  בפלורידה הטמפ’ באייטיז בסולם פרנהייט (עוד מכה ), ואז באחד הפברוארים הסוערים והקפואים  שמתי פעמי לפלורידה. לקחתי איתי את סוסון הקטן ונסענו לארץ השמש. היה נפלא.

שנה אחרי זה שבתי למקום אך אדון מזג האוויר איכזב. ביום הראשון עוד היה חם אך בימים הבאים היה קריר. זה היה השבוע היחידי באותה שנה שהיה קריר בפלורידה ובדיוק אני תפסתי אותו.

פעם שלישית פלורידה היה חוק מרפי בהתגלמותו. אמנם מזג האוויר היה בסדר, היה כבר פסח למעשה, אבל כל היתר היה מן הפח אל הפחת. גם לקחתי אתי הפעם את הבעל שהסתייג מפלורידה באופן מופגן ואובססיבי כאומר: אם את אוהבת את פלורידה אני לא. כל מה שאת אוהבת אני לא.

התחלנו באורלנדו. דיסני אפקוט וכל השאר. התאכסנו במוטל 6 בקיסימי. מוטל 6 זה מכה. הייתי בהמון מוטלים בארהב אף אחד לא היה ככ גרוע כמו מוטל 6 . לרוב היו מוטלים נהדרים, זולים, 2 מיטות כפולות בחדר והמחיר לפי חדר לא לפי מס האנשים. 50$ ללילה זה היה כבר יקר. מוטל 6 עלה כ 20$ ללילה ובאמת יש גבול. שכרנו רכב קטן ולא קיבלנו שידרוג הפעם. תמיד הייתי שוכרת רכב קטן מקבלת גדול יותר. הפעם לא. וכך נסענו לנו עם איזה Geo מסכן. נדמה לי שבסוף החלפנו אותו. אי אפשר ככה.

התחלנו בדיסני. זה עבר בשלום. למחרת אפקוט, בעלי קם על צד שמאל. כל הזמן רטן , כל הזמן פרצוף חמוץ, כל הזמן הוא ירד על סוסון. כשסוסון השתעשע עם המזרקות כמו כולם הוא התחיל לצעוק: תראו איזה ילד זה איך הוא מתנהג ובואו נלך מכאן. MGM היה בסדר אבל Seaworld היה מכה. הזכיר קצת את הארץ המופעים לא התחילו בזמן, בדיחות קרש והמופעים עצמם היו חובבנים. עד כאן לא נורא.

מכאן זה מתחיל באמת. עזבנו את אורלנדו לטובת קייפ קנברל. משם היינו אמורים לצפות בשיגור הדיסקברי. התמקמנו לנו בעיירה טיטוסוויל וחיכינו וחיכינו וחיכינו וחיכינו אבל בסוף השיגור בוטל. מאוכזבים הלכנו למוזיאון של קייפ קנברל או קייפ קנדי. זה היה דווקא מעניין. אחד המוזיאונים היותר סבירים באמריקה, כאשר החומר ענייני , מעניין ולא גדוש עד בחילה. משם המשכנו לחברת טיים שרינג שמימנה את רוב הטיול הזה. למזלינו הם לא בלבלו לנו שם במוח לרכוש דירת נופש. המשכנו לחוף המערבי של פלורידה. היה חושך, היה לילה, היינו היחידים שנוסעים בכביש הזה. לפתע ראינו עוד רכב. חשתי הקלה. אבל פתאום נדלקו האורות ברכב ההוא , אדום וכחול מהבהב, כן זהו רכב משטרה והוא בא לעצור אותנו. . עצרנו בצד הדרך. השוטר ביקש את הרישיונות. בעלי נהג אך לא היה לו רישיון אמריקאי. כבר ראיתי אותנו בתא המעצר. אני הוצאתי את הרישיון שלי. הוא אמר לנו להתחלף וכך אני המשכתי לנהוג לבד בחושך. עד שהגענו לאיזה מרכז מסחרי. הלכתי לקנות משהו והמשכנו לעבר סן פטרסבורג, טמפה. אפילו לא ידעתי להבדיל ביניהן, העיקר התמקמנו במוטל  ליד חוף ים. גם כן שייך לאותה חברת טיים שרינג. למחרת בבוקר שוב הלכנו לשמוע את הנאומים בדבר רכישת דירת נופש. הפעם לא ויתרו לנו ובלבלו לנו את המוח כל היום. רק אחהצ שיחררו אותנו. בעלי כמעט החליט לרכוש אבל אז הוא התחיל לריב אתי והחליט שהוא לא רוכש אתי שום דבר. סוף סוף הלכנו לים, חזינו בשקיעה נהדרת רק שהמריבות האלה עם הבעל הביאו אותח לחשוב שחבל בכלל שלקחתי אותו אתי לפלורידה. הוא קלקל לי את הטעם של הפעמים הקודמות שבהן הייתי רק עם סוסון.

למחרת שמנו פעמינו לפורט לאודרדייל משם היינו אמורים לצאת לשיט לבהאמס. פתאום אני מגלה: איפה הארנק? לאן הוא נעלם? נסיתי להזכר מתי ראיתי אותו בפעם האחרונה, כן, זה היה באותו מרכז מסחרי. כבר אז שמתי לב שהוא איננו, אבל הרי קניתי משהו, אז…. טוב לא משנה מה עושים עכשיו. אני בדרך לבהאמס ואין לי ארנק ואין לי כסף ואין לי רישיון ואין לי כלום. הלכנו לדווח למשטרה, בתקווה גם שלא נפספס את הקרוז, הכל מהר מהר מהר. הגענו בזמן לפורט לאודרדייל. עמדנו בתור לעליה לספינה ופתאום אומרים לנו: אתם לא עולים. הויזות שלכם לא מסודרות. מהההה???. אנחנו יכולים לשהות בארהב, אנחנו יכולים לצאת ממנה, אך לא נוכל לחזור. לכן לא נצא. דיברנו, בכינו, התחננו, שום דבר לא עזר. הספינה הפליגה לבהאמס אנחנו נותרנו על החוף.

אני רוצה הביתה – אמרתי – הביתה.

דווקא אז קם הבעל מרבצו וניסה להציל את המצב. תראי – הוא אמר – יש שייט לשומקום. באמת יש דבר כזה. עולים על ספינה כאילו לבהאמס, מתחילים להפליג כאילו לבהאמס , יש אוכל , יש קאזינו, יש בריכה, אבל במקום להגיע לבהאמס הספינה נתקעת בלב ים. כן, עשינו את זה, לקחנו שיט לשומקום, אכלנו , שיחקתי קאזינו, מובן שהפסדתי…. זהו, השיט לבהאמס נמשך 3 ימים, השיט הזה כמה שעות. מה נעשה עם הזמן שנותר לנו? החלטתי לנסוע לאיזו שמורה שכבר הייתי בה, הגענו, לא היתה חנייה והיא היתה מוצפת שחורים והיספאנים. להבהיר, לבנים בארהב לא מתערבבים עם שחורים והיספאנים. לפחות אז. ללבנים יש את מקומות הבילוי שלהם, לשחורים והיספאנים יש את המקומות שלהם.

וכך חזרנט הביתה מאוכזבים ועייפים. על הפנים. פלורידה היקרה והיפה שלי, איך הפכת להיות סיוט. רציתי להראות לבעל איזה כיף בפלורידה…..

והארנק…. אחרי כמה ימים בבית מגיע אלי טלפון מטקסס.: מצאתי את הארנק שלך במיגרש החניה בסט. פיטרסברג. לקחתי אותו ועכשיו אני רוצה להחזיר לך אותו… למה לכל הרוחות הוא לא חיפש אותי בחנות? הוא  איתר אותי לפי מס’ הרכב

ולמה נזכרתי בכל זה? כי עדיין לא הצלחתי להוציא ויזה לאוסטרליה. חלו כל השיבושים שיכולים להיות והזמן כבר הולך ונגמר. נורא מבאס.

נראה אם אצליח להעלות תמונות. גם זה חלק מהסיפור. עכשיו

שמאל ימין שמאל

שמאל ימין ימין ימין. ימין. תמיד הייתי ימין. בפוליטיקה. תמיד. לפעמים נדמה לי שאני הולכת ומקצינה ימינה אבל לא. תמיד הייתי ימין. הייתי לאחרונה במפגש עם מיכאל בן ארי בטכניון וזה הזכיר לי נשכחות. תחושת דז׳ה וו. כן הייתי כבר במקום הזה. שמעתי בדיוק את אותן מילים כבר מזמן. זה היה אחרי מלחמת יום כיפור. לפני המהפך. המערך היה עדיין בשלטון. המערך. השם הזה עדיין דבק במפלגת העבודה ואם אני לא טועה רבין היה אז ראש הממשלה. תנועות מחאה קמו אחרי מלחמת יום כיפור. בעיקר מוטי אשכנזי שקרא להחליף את השילטון המסואב ההוא שכשל במלחמה, השתתפתי בהפגנות מטעם הליכוד, בינתים התחילו תנועות מן הימין – גוש אמונים בקריאה ליישב את יהודה ושומרון מורשת אבותינו. סבסטיה, קדום. אני עליתי לקדום כמה פעמים. היינו עולים בלילה באוטובוס. אף אחד לא פחד. עצרנו באיזו גבעה וכמה פוליטיקאים נשאו נאומים. ביניהם משה שמיר מי שכתב את הוא הלך בשדות, זבולון המר ועוד , אני לא ככ זוכרת מי היה עוד וגם לא את השמות שלהם. דתיים וחילונים עלו להר ולכולם מטרה אחת. ליישב את יוש, את השטחים שכבשנו או שחררנו, מורשת אבותינו. פעם האוטובוס שלנו נתקע, טעה בדרך. נכנס לאיזה כפר. לא, לא עשו בנו לינץ׳ להיפך. יצא שם ערבי עם פנס ועזר לנו להחלץ. לא עלינו להר משנאת ערבים אלא מאהבת הארץ. 

קטע בלתי נשכח היה צעדת גוש אמונים. סחבתי לשם את אבא. הוא הסתייג. נראה שבתוכו התחבא איזה שמאלני קטן. הורי תמיד הצביעו מפאי ופעם הוא הצביע מפם. לא ידעתי מה ההבדל . כולן היו מפלגות עבודה. הרוח בבית היתה ציונית פלמחניקית. נראה שגם בפוליטיקה הוא הסתתר מאחורי הסינור של אמא. היא אמנם הצביעה מפאי אבל תמיד נשמעה כמו ימין קיצוני. פייטרית. מוכנה לצאת לקרב בכל עת ואצלה זה לא רק דמיון. היא השתתפה בקרבות במלחמת השחרור. גם אבא. וכך אני עם רוח הקרב הלכתי עם אבא לכבוש את הגדה. יצאנו בבוקר לא עבות עם מזג אוויר מוזר. השמש זרחה והיה חמים אך גם גשם ירד. מבול. וכך באמצע שדות השומרון מצאנו את עצמינו תחת גשם סוחף ללא מחסה או כיסוי. בהתחלה היו אלה טיפות, כולם ניסו להסתתר מתחת לעצים. לא היו מספיק עצים בשביל כולם. היו המון אנשים מלאי שמחת חיים ורוח חלוצית, הגשם התחזק, טיפות גדולות… לא היה טעם להסתתר. המשכנו ללכת כאשר אנחנו רטובים עד לשד עצמותינו. לא היה קר. זה אפילו הקל את ההליכה. הבוץ הגיע עד הברכיים ולמעלה מזה. מהמכנסיים והנעליים נפרדתי לשלום אחרי הצעדה הזאת.

את המסלול אני לא זוכרת. רק את האווירה של הביחד ואת החיוכים הגדולים של כולם. כולם רטובים כולם צוחקים כולם טובעים בבוץ ומברכים על הגשם. חזרנו הביתה בחיוך גדול. כיף כזה עוד לא היה לנו. שנים רבות דובר בצעדה הזאת. דבר כזה אי אפשר לשכוח. כן, הייתי פעילה פוליטית מן הימין, וכאשר בגין עלה לשלטון כבר לא היה צורך בפעילות הזאת. הוא נתן לגיטימציה להתיישבות. אלקנה, אריאל היו הישובים הראשונים הלגיטימיים מעבר לקו הירוק….

ועכשיו כנראה שוב צריך לעלות בהר…. אני שוב נקראת לדגל. רק שאני כבר לא ככ צעירה כמו אז אפילו אבא היה יותר צעיר ממה שאני היום… אני בת 20 ומשהו אבא אפילו לא בן 50. סטודנטית באוניברסיטת תלאביב שהיתה ימנית פעם…. באגודת הסטודנטים ישבו יותר ימנים ממני… איך נפלנו. צריך לקום. ניצחנו אז, גם עכשיו ננצח. אהבת הארץ תנצח. האהבה מנצחת….

אזכרה לסבתא

ואם כבר דיברנו על סבתא שלי אמא באה אלי והזכירה לי את הסיפור הזה

– אבא לא יסלח לך על זה לעולם – אמרה אמא

– גם אני לא אסלח לעצמי על זה לעולם – אמרתי

– אבל את לא אשמה אני שלחתי אותך למסיבה

– אני כן אשמה אני הלכתי. יכולתי לא להקשיב לך ולא ללכת

– אז תבקשי ממנה סליחה. עוד מעט האזכרה שלה

– אני באמת צריכה לבקש ממנה סליחה. עשיתי מעשה מכוער, חשבתי על זה הרבה פעמים. היה לי פעם חיזיון. לא ישנתי ולא הייתי ערה והיא הופיעה ככה עם פנים רעים ואמרה: אני קיללתי אותך. אני חושבת שהיא נוקמת בי.

– אז למה לא הלכת אחרי החיזיון הזה?

– לא יודעת. לא מאמינה בזה. לא מאמינה שהיא קיללה אותי. היא היתה טובה. היא מאוד אהבה אותי

– תלכי לבקש ממנה סליחה. נלך כולנו.

וכך הלכנו כולנו. אולי סבתא שלי באמת כועסת עלי ממרומים, אולי בגלל זה יש לי ככ הרבה צרות, אולי אעשה תיקון והיא תסלח לי. אשרי המאמין. נכנסנו לבית הקברות הישן, אלפי מצבות, אלפי אנשים, מתחת לכל מצבה יש איש שהיה פעם חי אבל יש איש. הוא לא נעלם. הוא פשוט שם. וכך נעמדנו מול המצבה של סבתא, אולי הייתי רק פעם אחת שם מאז שהיא נפטרה, ושוב אותה תחושה מוזרת שהיא ישנה רק בפאזה אחרת. יש מצבה ומתחתה יש עצמות. אפשר לגעת במצבה, ללטף את השם. סבתא שלי האהובה היא ישנה, היא קיימת. 

אמא – אמר אבא והזכיר לי את הימים שהיא היתה חיה

גם אני צריכה לבקש ממנה סליחה – אמרה אמא – אני הסתתי מתוך שנאה

ואני הנחתי זר בקשתי סליחה ואמרתי: אני האזנתי לקולות השנאה לא לקולות האהבה שהרעפת עלי כל חייך וכך נענשתי, סלחי לי סבתא, וקראתי משהו שכתבתי.

אמא המשיכה: את שם למעלה אל תקללי אותנו, בקשי מאלוהים שיעשה לנו טוב. אם את כועסת אני אשמה אבל את אף פעם לא אהבת אותי ולא קיבלת אותי

הייתי המומה. כך מבקשים סליחה? נשארתי עוד דקה כשהם התרחקו. אמרתי: תסלחי לה, סבתא. היא לא יודעת לבקש סליחה ותמסרי דש לסוסון הקטן, שחלק ממנו נמצא שם למעלה. אני יודעת שהוא שם לצידך…

חזרנו לבית ההורים, אחותי התקשרה, אבא התלוצץ אתה ואז ידעתי שסבתא לא סלחה לי

כל הימים האחרים הרגשתי רע. כאילו החזרתי את העבר ההוא להווה. יש הבדל בין להזכר ולחיות את הרגע ההוא. אני לעולם לא רוצה לחיות מחדש רגעים שהיו. גם לא את הרגעים הטובים. לא רוצה להיות שם שוב, אבל הרגשתי שהייתי שם שוב וזה היה נורא. הרגשתי שהיא עדיין כועסת עלי סבתא, כאומרת את בגדת בי ועכשיו עזבי אותי במנוחה…

יוני 2003

צדק פואטי…. כשאני ישבתי שבעה והילדים יצאו לבלות בכלל לא חשבתי שמשהו לא בסדר כאן., נהפוך הוא. שיצאו, שיבלו, שיהנו. הם עזרו מספיק ואני לא צריכה בייבי סיטר

מצא את ההבדלים

הייתי אתמול אצל אמא. היא ככ מזכירה לי את אבא, כמו שידור חוזר. היא בסדר, היא מדברת לעניין ופתאום היא קופאת. מדברת כך שאי אפשר לשמוע, לא יודעת איפה היא לא יודעת מה השעה לא יודעת כלום. אחכ חוזרת לעצמה. גם אבא היה ככה. אפשר היה לדבר איתו אך פתאום הוא היה שוכח. אפילו לקחו לה את השיניים. גם לאבא לא היו שיניים בסוף. עד כאן זה אותו הדבר באופן מדהים ומוזר.

אבל בכל זאת זה לא אותו הדבר. אמא לא סובלת מהמחלה הארורה ההיא תודה לאל. אצלה יש מקרה רגל. ככל שאני מדברת איתה נראה כאילו היא שוב נפלה ושברה את הרגל ולכן עברה ניתוח אבל עד שלא אדבר עם רופא לא אדע. גם המקום שהיא נמצאת בו לא אותו הדבר. למרות שהרמה הקוגניטיבית שלהם דומה היא לא מוגדרת תשושת נפש והמקום הרבה יותר סימפאטי. כל האנשים מסביבה הם אנשים נורמטיביים במצב גופני ירוד אך במצב נפשי תקין. בדיוק הפוך מאבא. שם כולם חוץ מאבא היו במצב גופני תקין ובמצב נפשי ירוד ביותר. אנשים אלימים שלא יודעים מה נעשה סביבם, לא מתקשרים. אבא לא היה ככה הוא היה כמו אמא. אז למה שמו אותו במקום כזה? 

החדרים קטנים, בכל חדר 2 אנשים ומקלחת צמודה. בכל חדר טלוויזיה. אצל אבא היו 3 אנשים בחדר, לא היתה טלוויזיה בשום מקום, לא היו עיתונים לא היה שום קשר עם העולם החיצון ואני שואלת למה? אנשים שיש להם אלצהיימר לא מגיע להם לראות טלוויזיה? הם רק צריכים לשמוע את הצרחות של המטפלים לשחק בכדור ולשמוע מוזיקה רועשת? אצל אמא התנועה חופשית. אפשר לבקר בכל שעה לא כמו אצל אבא והחוסים יכולים לנוע בחופשיות אם מצבם הגופני מאפשר. אצל אבא זה לא היה ככה. אצל אבא שמו מעקה במיטה שלא יוכל לקום. הוא רצה לקום ולרדת לשירותים. אמרו לו תעשה בטיטול. הוא לא רצה טיטולים הוא לא היה צריך טיטולים. למה הוא היה שם בכלל. עכשיו יותר ברור לי שהוא בשום אופן לא היה צריך להיות במקום ההוא ואני כועסת שהוא היה שם. ממש גיהינום. קשה לי לסלוח על זה. איך מכניסים חולה סרטן סופני לגיהינום שכזה.

ואף על פי שאמא נהגה בו כך בניצוחה של אחותי, אני שמחה שהיא במקום שהיא נמצאת ולא במקום שאבא היה למרות שמוסרית היה מגיע גם לה להכנס לגיהינום ההוא. היא הרי אמרה שטוב שם בגיהינום

עלילה

בין עבודותי הרבות הייתי גם משגיחה בבחינות. עבדתי כך שנתיים וחצי עד שיום אחד קרה הדבר. מישהי העלילה עלי עלילה והכל התגלגל ככדור שלג.

זה התחיל כך בבוקר תמים כמו כל יום שבאתי לעבודה. הגעתי למקום, פניתי למזכירת המחלקה, הייתי משגיחת חוץ והיא נתנה לי רשימה של חדרים. משגיחת חוץ תפקידה לעבור בין החדרים לשאול אם צריך משהו, ללוות סטודנטים לשירותים ולוודא שהם לבד ולא מחליפים חוויות עם סטודנטים אחרים, לקרוא למרצה, להחליף קשר בין המזכירות והמשגיח הפנימי ולעתים גם להחליף אותו. בלשון העם זה משגיח קומה והכוונה שהוא יעמוד במסדרון ויהיה זמין אלא שבמצב שנוצר אי אפשר היה להיות זמין. החדרים שהייתי מופקדת עליהם היו בבניינים שונים בקומות שונות וכך הייתי צריכה לנדוד. כך היה מקובל, לא שזה היה משהו יוצא דופן. אותו בוקר באתי למזכירה עם הצעת ייעול. אולי כדאי שבאמת נשגיח על קומה שלמה ולא יקרה שכמה משגיחים יקבלו חדרים בקומות שונות ובאותה קומה יהיו כמה משגיחים. היא ענתה במן מבט מתנשא: אם את לא רוצה להיות משגיחת קומה את לא חייבת. אני אמרתי שאני לא רוצה להיות משגיחת קומה? רק שהמשגיחים טוענים ובצדק שהמשגיח לא זמין. תפני למרכזת היא אמרה. וכך התחלתי להסתובב בין החדרים, השארתי את מס הסלולארי שלי כמקובל, אחת המשגיחות אמרה שהנושא של סלולארי לא מקובל עליה וזהו.

פתאום אני מקבלת טלפון מהמעסיק, חברת כח אדם שבכלל לא נמצאת בסביבה: את צריכה להסתובב בין החדרים. מישהו אמר שאני לא מסתובבת? את צריכה להסתובב בין החדרים , חזרה ואמרה. אני מסתובבת בין החדרים חזרתי ואמרתי, מישהו אמר לך שאני לא מסתובבת? את הרי לא נמצאת במקום וזו הפעם הראשונה שאומרים לי מהמשרד שלכם איך לעבוד. מישהו התלונן? לא. אבל את צריכה לעבוד עם יותר נשמה. איך את יודעת איך אני עובדת? 

המשכתי כך להסתובב בין החדרים, אחת המשגיחות בקשה ממני לקרוא למרצה, הייתי בדרך למזכירות כשהגיע אלי טלפון נוסף : את צריכה להסתובב בין החדרים. וזה בדיוק מה שאני עושה – עניתי. את לא בחדר המורים? לא אני לא בחדר המורים ואף פעם לא הייתי שם. מי התלונן עלי אני רוצה לדעת . מה התלונה? מה נטפלתם אלי על הבוקר. מישהו התלונן ואני לא אגיד מי. מה זא לא תגידי מי? אנחנו ילדים קטנים? אני רוצה לדעת מי זה ועל מה התלונה זכותי לדעת. אם את לא אומרת לי אני הולכת עכשיו הביתה. תחפשו לכם משגיח אחר. מי התלונן עלי? מהמזכירות. נכנסתי למזכירות ושאלתי : את התלוננת עלי לחברה? כן. אמרה והסתכלה עלי בתיעוב. למה עשית את זה? כי התלוננו עליך שאת מוסרת סלולארי ובורחת. אמרתי לך שאני ממונה על יותר מדי בנינים נכון? יש לך רק חדר אחד בבנין אחר מה ככ קשה לך? לא קשה לי אך הם צריכים אותי שם. ואם אני שם אני לא יכולה להיות כאן. אני לא האדם הביוני, בדיוק אני חוזרת משם כי הם צריכים את המרצה. זאת שלא אוהבת את הסלולארי התלוננה לא נראה לך תפני למרכזת, אתי אין לך מה לדבר. את לא רוצה לעבוד אני אמצא מישהו אחר יש המון משגיחים. וכך היא התקשרה לחברה ובקשה משגיח אחר במקומי. אני עליתי למרכזת. היא כבר היתה מוכנה מראש. את לא עובדת את מוסרת סלולארי ובורחת במקום להסתובב בין החדרים את הולכת לשתות קפה בחדר המורים ומשחקת מחשב. מה??????? ראו אותך בחדר המורים משחקת מחשב. מי ראה אותי? אני אפילו לא יודעת איך נראה חדר המורים הזה? מי ראה אותי שם. ראו. זה הכל…

וכל זה מקדמה למה שקורה כאן בארצנו הקטנטונת. הדסה. שלמה מור יוסף היה מנהל הדסה לפני שלוש שנים. הגרעונות הם של היום. 3 שנים זה זמן מספיק טוב למנכל החדש להתגבר על הבעיה והוא לא עשה כן. לעומת זאת כשפרצה השריפה בכרמל האשימו את אלי ישי במחדלים שקרו יותר מעשור לפני שהוא נכנס לתפקיד. הכל פוליטיקה. ומה עם משה קצב? האם הוא הואשם באונס רק כדי שיפנה את כס הנשיאות לשמעון פרס? כל כך הרבה לכלוך יש במדינה הזאת….. השאלה רק מי רוצה לשים רגל למי ולמה.

וולנטיין

לו רק היתה קצת יותר אהבה בעולם

 

 

מצאתי את אמא שלי

בקרתי אתמול אצל אמא. המצב לא משהו. היא מאוד שמחה לראות אותי היא אומרת שהיא שאלה כל הזמן איפה דפנה למה דפנה לא באה והניחה שאני כועסת עליה. מה שלא היה לא נכון. אני עדיין כועסת אבל היא אמא שלי. וכך גם אמרתי לה. אני גם כועסת אבל בכלל לא ידעתי איפה את אף אחד לא סיפר לי. למה לא מספרים לי? אני צריכה לפנות למשטרה בשביל לדעת איפה אמא שלי? חיפשתי בכל מקום עד שמצאתי. 

אלוהים העניש אותי – היא אמרה. – איזה משפחה אנחנו, כל הזמן רבים כסף כסף כסף כסף לעזאזל כבר הכסף הזה. אנחנו לא היינו בסדר. עזבנו אותך לבד, מסכנה שלי איך הסתדרת

הסתדרתי. הסתדרתי איך שהסתדרתי

אחותך עבדה עלי קשה – היא אמרה – יש לה פרויקט

כן לכל אחד יש פרויקט לה יש אותך לי יש את סוסון, ככה זה וגם השני לא ככ בסדר, עושה צרות, הוא ילד קשה, אני עבדתי עם אבא, לכל אחד יש פרויקט

אחותך אמרה שזה לא בסדר. אנחנו לא צריכים להיות ככה

כן אחותי כל פעם אומרת את זה אך ממשיכה עם השטויות שלה. למה היא לא סיפרה איפה את ומה קרה לך? אני לא צריכה לדעת דבר כזה? כן זה בטח לא צריך להיות ככה . ככה לא מתנהגים אבל זה מה יש זאת האחות שיש לי. עוד יש לה מה לומר בעניין. מעניין. גם היה לי יומולדת 60 ואף אחד לא התקשר ולא נתן לי מתנה . היא יכולה תמיד להפסיק עם השטויות אבל היא לא רוצה….

אמא מאוד חלשה. שוכבת במיטה לא יכולה לקום. רק כסא גלגלים. גם הצלילות שלה לא משהו. היא לא הרבה יותר צלולה מאיך שאבא היה. הוא גם היה צריך להיות שם איפה שהיא. רצו לקבל אותו שם אבל היתה לו אבחנה של תשוש נפש. הוא בקלות היה יכול להיות שם. למה הכניסו אותו לתשושי נפש אני לא מבינה. הוא דיבר , הוא זיהה אותנו, הוא אפילו ידע מי זה גלעד שליט אז למה… טוב לא משנה כבר… עכשיו אמא שם והקול שלה צרוד קצת, זה לא מה שהיה ומידי פעם היא קופאת. היא לא יודעת איפה היא נמצאת למה היא שם ואיך הגיעה לשם. היא לא יודעת כמה זמן היא ככה. מידי פעם היא מחייכת. דפנה פה, האם אני חולמת? לא את לא חולמת. עכשיו אני אבריא היא אומרת. עכשיו אני אבריא ככ טוב לי שאת פה, אני ככ אוהבת אותך, כל הזמן חשבתי עליך, חלמתי עליך. חלמתי שאת פה ולא מדברת אתי. את באמת פה או שזה חלום

אני פה אמא. זה לא חלום. אני פה. 

אחכ דברנו גם על הדודים מגרמניה. היא לא מדברת איתם. לא לא בגלל הדירה. היא מאוד כועסת עליהם בגלל הבן אח הזה. אבל זה כבר סיפור אחר….

ככה אנחנו מתפרקים….