חתול מת

הדירה של הדודה בגרמניה נמצאת כרגע במצב לא ברור.

ואני גם לא ממש יודעת מה לעשות איתה.

בכל מקרה כאשר ביקרתי שם לאחרונה היה שם ריח נוראי בחדר המדרגות

מה זה? שאלתי.

זה חתול מת – אמרו לי

טוב, אולי באמת חתול אחד נפח שם את נשמתו

אבל לאור התגובות של אחותי לא הייתי מתפלאה אם מישהו שם שם אותו

 

אני בבית

זהו. חזרתי. חזרנו. אני בבית.

אז קודם כל קצת מוזיקה

 

לונדון לא מחכה לי .

 

 

לונדון לא מחכה לי אבל בורגס כן. גם בבורגס היאוש נעשה יותר נוח.

בורגס עדיין מוכה הלם מהפיגוע ההוא

כשהגענו ראינו את מיתחם האוטובוסים ההוא.

למה?

מה רוצים מאיתנו?

אנחנו רק אזרחים פשוטים שרוצים לצאת לנופש. בארץ כבר כמעט אין מקום. עוד פעם אילת עוד פעם אילת עוד פעם אילת. די ראינו שמענו, היינו בכל האטרקציות, כבר לא עושים חדשות, להיפך, את הטיילת רוצים לסגור או סגרו כבר. מה זה אילת בלי טיילת והמון סודאנים. פעם היה לנו סיני. החזרנו. את הכל אנחנו מחזירים. אבל למה להרוג אותנו בחול? מה כבר עשינו? אני נולדתי בארץ, לא לקחתי שום דבר מאף אחד ואני רוצה לחיות בשקט. באירופה לא נתנו לנו, גרשו אותנו , שרפו אותנו, ועכשיו ממשיכים לפגוע בנו סתם כי אנחנו יהודים או ישראלים. הם לא באמת צריכים את המדינה הזאת. לא הערבים לא האיראנים ולא אף אחד. גם בקרקוב הרגשתי ככה. למה? מה עשינו להם שם בקרקוב? מה עשינו לגרמנים האלה?

כשחזרנו הטיסה שלנו בכלל לא היתה רשומה. אף מטוס לא מגיעה לתל אביב. אין דבר כזה תל אביב. אני יודעת. זה בשביל להגן עלינו אבל זה מאוד לא נעים.

 

ב. בת 60 פוקחת עין.

 

 

כן, אני בת 60. דפנה’לה כבר בת 60 אמרה הדודה מגרמניה. כן הילדה הקטנה בת 60 . אבל את כבר יותר מ-90 עניתי לה. ככה זה. הילדה הקטנה בת 60. אתמול מישהי קמה לי באוטובוס. אני לא יודעת אם זה בגלל שאני בת 60 או בגלל היד.  איך שלא יהיה אני לא יודעת מה יותר נעים להיות זקנה או להיות נכה. הרופאה הזאת. תראו מה היא עשתה לי שקמים לי באוטובוס.

 

 

העיקר להיות שמח בכל גיל. לא חשוב מה קורה באמת. את רגעי השמחה אפשר למצוא גם בתוך האפלה.

 

ג. מי שברך ומי שלא

 

טוב, אז שוב תודה לכל מי שברך אותי גם פה וגם בפייסבוק ואני הפולניה לא שוכחת את מי שלא ברך אותי

בעיקר האמא והאחות. אבל שום המאזנים שבי אומר אולי מוטב ככה. מה אני צריכה את הברכות שלהן אם הן מתנהגות ככה. לא צריך את הצביעות הזאת. יותר טוב לראות פרצוף אמיתי מכוער ולא פרצוף יפה וצבוע. ואולי בכלל עדיף ככה. כי אני יודעת מה קורה כשמברכים והקשר מתחדש. יוצא אותו חרא רק הרבה יותר גרוע. כן, אמא יקרה, הבת הגדולה שלך בת שישים, אבל את בכלל לא אמא שלי. תאכלי את הלב אמא’לה. הדודה מגרמניה כבר דואגת לי יותר ממך. טוב טוב די אמא’לה. אל תקלקלי לי את החגיגה. החיים בלעדייך נפלאים. כן, פעם חגגנו. אני זוכרת איזה מסיבת הפתעה עשית לאבא. כל האורחים על טהרת החברות שלך. וכשאת היית בת 60 הייתי באמריקה ושלחתי לך את השיר הזה. ככה זה, החיים מתקדמים ומשתנים. אני בת שישים ומה שאני מאחלת לעצמי זה לשכוח ממך. להשתחרר. לחיות טוב. בלעדיך זה טוב. נפלא רגוע.

 

ד. גראנד פינלה

 

פולקלור בולגרי אוטנטי שוב לא יצא לי לראות. הם אומרים שהטברנות כבר סגורות אבל אני לא מחפשת טברנות. אני מחפשת משהו כזה בלייב. אומרים שיש בבורגס פסטיבל פולקלור באוגוסט

 

 

וזו בכלל להקה ישראלית

אז ראינו דבר אחר מיד כשחזרנו

 

 

 

מופע מרהיב ביותר

ומחר זה כבר אחרי החגים. נגמרו התירוצים

בת 60

בת 60 פוקחת עין…. אילו הייתי בבית עם המכשירים התקינים הייתי מצרפת את השיר הידוע

אבל אני כאן בבורגס בלובי של המלון עם ה ipad , רואה את שעותי הראשונות כאזרחית ותיקה

לגמרי לא רע. אני פה עם הבנים שלי, את שעותי האחרונות כאזרחית רגילה ביליתי בקאזינו של המלון, היתה שם הופעה של זמרת וקוסם, ובקו התפר יצאתי עם הבנים למסעדה . מסעדה ישראלית וזאת כי הישראלים התלבשו על בורגס, כמו על תאילנד, כמו על תורכיה, יוון, איביזה, ובקיצור ישראלים בכל מקום. סבבה. התפריט בעברית, המלצרים כבר למדו עברית ובכל זאת הזמנתי אוכל בולגרי מקורי. מרק עוף של אמא, כן אותו מרק עוף ניתן למצוא בכל מסעדה בולגרית שמכבדת את עצמה ושופסקה סלאטה, שהוא סלאט ירקות גם כן מוכר וידוע בתוספת אטריות של גבינה בולגרית

אחרי happy birthday עם הבלינצ׳ס חזרנו למלון, חזרתי לקאזינו הוצאתי 777 וברחתי עם הכסף. שימשיך כך אמן

 

בוקר. יום יפה היום כאן בבורגס. אתמול היה מעונן. ארוחת בוקר מפנקת של המלון. נשתדל לנצל אותו כראוי. ים בריכה, עדיין קריר. ואני שוב כאן בלובי עם ה ipad וה candy crush ואיתכם

הבריכה של המלון יפהפיה. המים קפואים. יש ג׳אקוזי. הוא רוצה כסף. שיהיה . גם בג׳אקוזי המים לא חמים. לפחות לא קפואים. אני חושבת על הבריכה של הטכניון. הג׳אקוזי כלול והוא חם וגם הבריכה עצמה מחוממת. בארץ הכי טוב חולפת בי הקלישאה. אבל פעמים רבות היא מוצדקת…. מים קפואים? זה לא מה שיגביל אותי. יאללה נכנסים למים. מי שאמיץ נכנס.

הים של בורגס, sunny beach לחוף הים השחור. רצועת חוף ענקית, בתי מלון, שמשיות, טיילת ענקית. אתמול הסתובבנו בטיילת. היום בחרנו את אחד החופים, מיטות, שמשיות מים שקטים וצלולים. קרים מאוד אך פחות מהבריכה. מי שנבנס למים בבריכה, מי הים זה כבר כסף קטן. לא ביג דיל. הרעב מתחיל להציק, אולי נלך לאכול משהו, הולכים לאכול , פתאום מנשבת רוח קרה הים בבת אחת משנה את פניו. ומתרומם כולו. לא יאמן איך תוך דקות הים השקט והצלול נעשה מפחד ומאיים. חוזרים למלון. בית קפה קטן על שפת הבריכה. השמש מלטפת. אין דברים כאלה. שמש קפה, בריכה והילדים כא עם הסמארטפון שלו. מי צריך יותר?

ערב. ארוחת ערב במלון עשירה למדי ולגמרי מפוצצת.

 

26.9 יצאנו לטיול ג׳יפים בסביבה. איתנו היו חברים מישראל וחברים מצרפת. עצרנו. שיחקנו חפש את המטמון הקבוצה הישראלית נגד הקבוצה הצרפתית. המטמון היה בקבוק שמפניה. ומי זכה? אנחנו כמובן כאשר הבן שלי מנצח על החבורה. הצרפתים לא מבינים איך זה קרה להם. הם מסתובבים סביב הבקבוק הזה כמו מסוממים. תני לי קצת שמפניה, תן לי קצת שמפניה. אשה זקנה בת 80 או 100 מוציאה כוסות פלסטיק. היא חוזרת 1000 פעם עם הכוס כדי שאמזוג לה עד שמישהי מהקבוצה אומרת לה : מספיק. הולכים למסעדה בסוף הסיור. על השולחנות יין לבן ויין אדום. נציג הקבוצה הצרפתית אוסף את היינות מכל השולחנות. בסופו של עניין הם שתויים לגמרי הצרפתים. הזקנה ההיא בת 80 יוצאת במחול. אחריה כל הקבוצה. מוזיקה בולגרית אוטנטית הופכת למקרנה ולה במבה. גם אנחנו מצטרפים. אין ספק שהצרפתים הפעם הם הרוח החיה והם יודעים טוב טוב לעשות שמח. הבן שלי מסתכל ואומר אין דברים כאלה. זו חוויה שלא אשכח. לסיום מנגנים את ההמנון הצרפתי. אני יודעת לשיר אותו עם המילים אל תשאלו מאיפה ואחת החברות הצרפתיות ממש מתרגשת מזה. למחווה היא שרה שיר לכבוד כל הישראלים, שיר של אדית פיאף ואיזה קול יש לה. מדהים. איזו אחוות עמים…

 

 

!!!!back soon

שלום אני נוסעת

אני לא רוצה שתלוו אותי הלאה

לא שיש לי אשליות בקשר ללונדון

לונדון לא מחכה לי

גם שם אהיה לבד

 

ואולי זה כבר לכל החיים להיות לבד

אבל בלונדון יש יותר סרטים

בלונדון יש מוזיקה טובה

בלונדון טלוויזיה מצוינת

בלונדון אנשים יותר אדיבים

כך שהיאוש נעשה יותר נוח

אתה מבין? היאוש נעשה יותר נוח

 

אבל אני בכלל לא נוסעת ללונדון וגם לא לבד

כשאחזור אהיה כבר אזרחית ותיקה

היום אני עדיין צעירה

מחר? נראה

סופרת לאחור את השעות האחרונות של הגיל השני

מחר אני כבר בגיל השלישי. עוד הלילה…. 10….9…..8…… וכך הלאה

 

 

גילויים

אני שואלת הרבה שאלות בקשר למשפחה שלי. מה בעצם קרה למשפחה שלי שהגענו עד הלום

אני במשך הזמן גם מקבלת תשובות. ואז נעשה הכל יותר מובן.

כאשר הייתי באמריקה קרו כאן דברים שלא הייתי מודעת אליהם

ההורים שלי, שניהם הפסיקו את עבודתם ויצאו לפנסיה מוקדמת. כל אחד במקום עבודה אחר.

אמא סיפרה לי שאבא קיבל פיצויים. זה קרה לא מזמן באחת השיחות בביתה החדש.

היא סיפרה שהוא קיבל פיצויים ורצה לקנות עם זה זהבים

אמא רצתה להשקיע את הכסף הזה בקרנות נאמנות.

היא דיברה בזלזול על הזהבים האלה

היא גם אמרה שהיו ביניהם מריבות גדולות.

ובסופו של דבר הם / אמא קנו קרנות נאמנות.

אבא אמר לה : תעשי מה שאת רוצה זה לא מעניין אותי ואני לא רוצה לדעת

ושוב הוסיפה בזלזול שאבא לא עשה כלום ולא עניין אותו שום דבר

אבל אני אומרת שהוא נכנע לה לא מרצון ולכן אמר מה שאמר. נוסח תשברי את הראש לבד עם הכסף הזה. אני בחוץ אין לי כח להתווכח איתך את הרי תמיד צודקת גם אם תהרסי את הבית.

וכך יצא שלא מעניין אותו כלום והוא לא עושה כלום

וכך היא ואחותי משתוללולת עם הכסף שלו. 

למרות הכל נראה לי שהוא בכל זאת ניסה להגן על הזכויות שלי לא בהצלחה יתרה

מי יודע בעצם

ככ הרבה דברים אני לא יודעת…

מאבון

 

אני לא יודעת בדיוק מתי חוגגים את מאבון – יום השיוויון הסתווי. יש האומרים 20 בספטמבר יש האומרים 20-22 ובמערב אומרים 23 בספטמבר. בכל מקרה זהו חג הסתו, חג האסיף חג חשבון הנפש ובעצם זה החג הפגאני שלקחנו, אנחנו היהודים את כל כולו ופיצלנו ל-3 חגים. ראש השנה יום כיפור וסוכות. זהו גם החג שלי. אני נולדתי היום , כן היום לפני 60 שנה, טז תשרי תשיד. היום אני בת 60, אבל ניתן לזה עוד 5 ימים. לפי הלוח הגריגוריאני שאנחנו חיים לפיו. יום השיוויון הסתווי א’ דחול המועד סוכות וגם 3 שנים למותה של שחורי שלנו. כן אני לא יודעת אם זה יום שמח או עצוב. עוד לא החלטתי בדיוק כמו המזל המתנדנד שלי. שמח כמו סוכות, עצוב בגלל שחורי ולגבי יומולדת 60 אני לא יודעת אם זה מזל טוב או נא להמנע מביקורי תנחומים. כי אני כבר לא צעירה ומצד שני אני כבר לא אמות צעירה. אני עוד לא סבתא וזה טוב כי אני לא רוצה להיות סבתא אבל גם אין לי נכדים ואני כן רוצה נכדים. ובקיצור היום והלילה שווים לפי הפאגאנים השמש נכנסת מתחת לקו האדום אל העולם התחתון. אנחנו נפרדים ממנה וכן אני נפרדת מהקיץ האהוב עלי ומכל מיני דברים אחרים, הכל כזה מתנדנד. אבל יודעים לאן זה הולך.

חשבון הנפש של מאבון הוא קצת שונה מחשבון הנפש של יום כיפור. הלכנו קצת רחוק מדי עם זה, הלקאה עצמית, צום, אצל הפאגאנים זה הרבה יותר קליל. זה הזמן להעריך את מה שעברנו ומה שהשגנו במובן של חגיגה והודיה. פר אני מאמצת את זה. זה הרבה יותר סימפאטי ואגב האמריקאים העבירו את החג הזה קצת צפונה עם חג ההודיה שלהם שנחוג בכלל בנומבמבר אבל נראה שהם אימצו את מינהגי מאבון בשלמות. אניוויי מנהגי החג הם תערובת שלמה , מקשטים את הבית כמו בסוכות, אוכלים מפירות העונה כמו בראש השנה, וגם הולכים לבקר את אבותינו בבית הקברות כמו ביום כיפור כהכנה לחג הזוועתי הבא אחריו. רק אין לולב אתרוג הדס וערבה ומה שהם מסמלים. זה שלנו לגמרי.

 

 

 

 

בכל מקרה יש איזו תחושה של סוף. ולהזכיר שיש גם שמחת תורה. גם כאן יש סוף והתחלה חדשה.  אצלי יש רק תחושה של סוף. אולי ההרגשה של ההתחלה תבוא אחכ. שהרי אמרו פעם החיים הם גלגל.

 

 

 

 

גלגל ענק

 

 

 

 

 

 

עלים כחולים

הסתו כבר כאן, השלכת מתקרבת, עלי העצים משנים צבע, כאן בארץ זה לא ככ מורגש, הירוק הופך לאדום, כתום, צהוב, שלל צבעי הקשת, כן, יש עלים אדומים, עלים כתומים, עלים צהובים אבל עלים כחולים אין. כחול זה כבר מסיפור אחר

עלים כחולים זה סיפור ילדים של קבלה ונתינה. סיפור של מקראות ישראל כיתה א’ שנחרת לי עמוק בראש.

הוא מסופר יפה במצגת הזאת

ובכל זאת אספר למי שלא אוהב לפתוח קישורים

למרים היו 2 עפרונות ירוקים לרחל לא היה אפילו עיפרון ירוק אחד

ביקשה רחל ממרים: השאילי לי עיפרון ירוק אחד

אמרה מרים: אבקש רשות מאמא

ביום השני באו שתי הילדות לכתה

שאלה רחל : אמא מרשה?

נאנחה מרים ואמרה: אמא מרשה אך לא הספקתי לשאול את אחי

וביום השלישי שאלה רחל את מרים: אחיך הרשה?

אחי מרשה אך חוששת אני שתשברי את העיפרון שלי

אני אזהר – אמרה רחל

הזהרי, אל תחדדי אותו, אל תלחצי בכוח, אל תציירי הרבה ואל תשברי אותו – אמרה מרים

אני צריכה רק לצבוע כמה עלים שציירתי – אמרה רחל

זה יותר מדי – אמרה מרים 

הסתכלה בה רחל והלכה. היא לא לקחה את העיפרון. 

קחי קחי את העיפרון הירוק. למה את לא לוקחת – צעקה אחריה מרים

רחל צבעה את עלי העץ בעיפרון הכחול אשר היה לה

למה ציירת עלים כחולים על העץ? – שאלה המורה את רחל

לא היה לי עיפרון ירוק – ענתה

למה לא ביקשת מחברותיך?

שתקה רחל ומרים ענתה:נתתי לה היא לא רצתה לקחת

 

  

 

תלוי איך נותנים

חג שמח!!! 

 

 

 

עוד משהו על עבודה

היא שאלה למה אני שונאת אותה

היא גם נתנה לעצמה את התשובה

אולי המאמר הזה יסביר לה למה באמת

אם היא באמת לא יודעת ולא הבינה

סביר להניח שהיא יודעת וגם הבינה

וזו היתה רק ההתחלה…

כן היא עשתה לי מה שכתוב במאמר

ואחכ הייתי צריכה לפגוש אותה במפגשים משפחתיים

כאילו לא ארע דבר

ואם היא באמת לא הבינה

אולי זה יעזור לה להבין

הכיפור הזה

לא בא לי בטוב הכיפור הזה ולקח לי יומיים להפנים

תחילתו של יום, עוד לפני, השקט הזה, אני אוהבת את השקט הזה של הכיפור. יום אחד בשנה שומעים את שירת העשבים ששששש רק אני ואלוהים כאן ואלוהים אומר את האמת. אני מכינה סעודה מפסקת רק לי ולסוסון. החייזר עלה על המנו. הוא עובד שם כרגע. למה אני לא עליתי על המנו חלפה מחשבה במוחי. הרי אני מרגישה כבר מחנק כאן, כולם מסביבי נוסעים למה אני לא? זו הזדמנות לנסוע איתו, ככה הוא לא יכול לנסוע ולעזוב את העבודה, אה כן בפעם האחרונה שביליתי בכיפור קרו לנו דברים רעים. אבל מי אמר שזה יקרה שוב? מי אמר שזה בגלל הכיפור? אנא אלוהים שחרר אותי מהחרדות והאובססיות האלה. …

החלטתי לצום השנה. יש לי הרבה מה לבקש. אני מבקשת שירפא לי את היד אבל ברגע שנכנס הכיפור אני כבר יודעת הוא לא ירפא לי את היד והוא לא יסדר שום דבר. כל התחושות שלי במשך השנה רק מעצימות. אין טעם לצום ואין טעם לבקש. זה לא יקרה. גם העניין עם האוטו לא יפתר. אמנם סוכן הביטוח אמר שהוא הוציא את האוטו מהטוטלוס ואפילו אמרנו למוסכניק לתקן אבל יש בעיות עם השמאי ההוא. הוא מתעקש להוריד את האוטו מהכביש גם אם אני מתקנת אותו על חשבוני ואין קשר בין עלות התיקון לבין ההערכה שלו. כבר לא יהיה לנו אוטו. לפחות לא האוטו הזה. אין טעם לצום. אני רוצה אוכל. אני רוצה מים. חבל שלא עליתי על המנו. אני מרגישה נורא השנה בצום. אף פעם לא הרגשתי ככה. אכן ועיניתם את גופכם ואת נפשותיכם. אני לוקחת איזה כדור שותה מים ואוכלת משהו. יש גבול. לא בא לי להרוג את עצמי.

ועוד מחשבות עולות. הנה אני עוד מעט בת 60. אני רוצה לחגוג רק אני לא יודעת איך ועם מי. אין לי את המשפחה הגדולה יותר וזוהי בחירה שלי להעיף אותם מהחיים שלי על כל הטוב והרע שבזה. לא רוצה ברכות מהם לא רוצה כלום. לא ככ נעים להיות לבד בגיל 60 אך אני רוצה לנתק ולשלם את המחיר. יותר גרוע שהן יחזרו לחיי. והילדים? מה איתם? אחד עובד ולא יכול לצאת לשומקום ושניהם כבר נסעו והשאירו אותי לבד ואחד עומד לנסוע רחוק להרבה זמן, אולי לתמיד וזה מדיר שינה מעיני. ובכלל לא החלטתי איך אני רוצה לחגוג איתם. אף פעם לא הייתי ככ מאזניית בנושא כמו הפעם. אולי ניסע לפה, לא לשם, אבל שם הייתי וזה יקר ולא מעניין, אבל אני רוצה לעשות משהו רציני בגיל 60. רק שאני לא יודעת מה וזה מעיק.

זהו, נגמר הכיפור הזה, הכל מתאזן שוב. יום ראשון אני הולכת לפיזיותרפיה. יש לי עוד 2 טיפולים וכאן זה נגמר. חבל. היא אישה מקסימה הפיזיותרפיסטית הזאת. אין דברים כאלה. נכון שהיד לא משהו ואין טעם להמשיך בטיפולים אבל אני שמחה שיצא לי להכיר אישיות כמוה.

ואולי אחגוג עם חברי המקהלה, קורה שם משהו טוב בימים האלה. טפו טפו טפו שישאר כך אמן.

 

 

 

 

ריקודי עם באמריקה

מיד עם הגיעי לאמריקה, היום לפני 26 שנה, חיפשתי חוג לריקודי עם, במקום זה שהיה בארץ

הגעתי לראשונה לחוג בJCC לא הכרתי שם אף אחד, בעצם היתה שם מישהי ששיחקה אתי ברידג׳, אחת פרסית והיא בכלל לא באה לרקוד. עמדתי בצד, צפיתי ברוקדים. אט אט ניגש אלי בחור תימני חביב. למה את לא רוקדת , הוא שאל. כי אני לא יודעת את הריקודים האלה, בארץ רוקדים אחרת. בואי תצטרפי, הוא אמר, אבל אני לא יודעת. לא חשוב , הוא אמר. הצטרפתי. את רוצה לבוא איתנו לשתות אחרי הריקודים? כן, למה לא. חזרתי לפינה שלי בצד, ניגש אלי איש מבוגר, התחיל לדבר אתי לשאול שאלות, את רוצה לרקוד אתי? כן, למה לא? אחרי הריקוד הוא ניגש לאיזו בחורה. תכירי זאת שרה׳לה והיא בהריון. שרה׳לה הזאת הפכה לאחת מחברותי הטובות ביותר. כזאת שאפשר לספר לה הכל וגם היא מספרת הכל. שיחה ראשונה היתה כמה קשה לנו באמריקה עם האנגלית וגם אחרי שנתיים זה עוד קשה והכל קשה. כשנגמר החוג הלכתי עם החברים לשתות וכך היה מיום שהגעתי לאמריקה עד היןם שחזרתי משם.

למרות הכל  לא הרגשתי פופולארית במיוחד. זו אולי היתה קבלת פנים חמה אך לא יותר מזה. אני הייתי רק באה לחוג הולכת הביתה ושוכחת ממנו אך היו רבים שהיו פעילים יחד מחוץ לחוג. הם היו עורכים מסיבות, בחגים, באירועים שונים כמו יומולדת, לידה ולפעמים סתם ככה ואותי לא הזמינו. היטב חרה לי הדבר בעיקר כששמעתי ששרה׳לה כן מוזמנת. אולי היא מדברת אתי על הכל אך לא על זה.

עד שיום אחד, אני באמת לא יודעת מה קרה בדיוק והכל השתנה. קרו שני אירועים , די קרוב לחזרתי הראשונה ארצה, אני לא יודעת מה קדם.

באחת הפעמים שהלכנו לשתות אני יצאתי לרגע וכשחזרתי הם הלכו. השאירו את המעיל שלי והלכו. האמת שלא ראיתי בזה שום דבר יוצא דופן. זה לא נעים, זה מעליב אך אני רגילה שככה מתייחסים אלי. אבל לפתע הם התחילו להתנצל, אחד אחד. זה היה לי ממש מוזר שמתנצלים בפני. זה גם פתח לי קצת את העיניים. מכל מקום זה היה נחמד והתקבל בברכה.

אירוע אחר היה שהזמינו אותי למרתון ריקודים בפוקונוס פנסילבניה. אני מאוד חששתי ללכת אך זו היתה חוויה מהסרטים. היתה שם אווירה משגעת בעיקר סביב שולחן האוכל. שירים תיפופים עם מזלגות צלחות וכל הבא ליד, ממש מטורף ונפלא. נסעתי לשם עם אחת רוזן. היא נסעה אני ניווטתי. בסוף הנסיעה היא אמרה: מעולם לא נסעתי עם אחת כמוך. כולן נודניקיות כל הזמן רוצות לעצור לפיפי אוכל ואת עזרת לי להגיע. בלעדיך הייתי מתברברת. וואו. חזרה נסעתי עם אותו תימני מההתחלה. היה כיף להיות בחברתו.

וכך אחרי 3 שנים בחוג הזה קיבלתי את המקום שרציתי.

ומה קורה כאן בישרא?

בישרא כנראה לא יהיה טוב. לא נורא