מלכודת דבש

לא היו לי חיים טובים בבית הורי.

תמיד חלמתי שכשאגדל אלך הכי רחוק מהם. אתחתן, יהיו לי חיים טובים עם בעלי ואשכח מהם.

ובאמת גדלתי.

בצבא הלכתי לשרת הכי רחוק שאפשר, אך לא יותר מדי רחוק.

גם ללמוד הלכתי רחוק, אבל לא הכי רחוק שאפשר.

את בעלי הכרתי במהלך הלימודים וכשהוא עשה תואר שני ודוקטורט הלכתי עוד יותר רחוק.

אבל כשהייתי נשואה שכחתי. שכחתי עד כמה היה לי רע בבית הורי, שכחתי שבעצם רציתי להתרחק ורציתי להתקרב מחדש.

בעלי בינתיים סיים דוקטורט ויצא לפוסט.

היתה לי התלבטות קשה אם להצטרף אליו לפוסט או לחזור לגור בקרבת הורי ואחותי.

יצאתי איתו לפוסט. לארהב אבל כוח בלתי מוסבר קרא לי לחיות בארץ.

בסוף עזבתי אותו וחזרתי.

ואז ראיתי שהארץ לא ככ ורודה בשבילי, הורי ואחותי זה לא מציאה גדולה כאשר גרים בקרבתם. הם טובים כשהם רחוקים, וחזרתי לארהב.

הוא לא קבל אותי ככ בעלי היקר, גם קרתה התאונה בדרך והיה מאוד מאוד לא נעים בלשון המעטה.

חזרתי לארץ והפעם זה סופי.

ולאן חזרתי?

למלכודת.

הכתובת היתה כל הזמן על הקיר. רק אני… לא ראיתי אותה

צעצועים

היא ניסתה לפגוע בי באופן סמוי בכל מקום שאפשר

אחת המטרות הקלות שלה היה בני הצעיר.

היא היתה תמיד מביאה איתה למפגשים המשפחתיים כל מיני ‘צעצועים’ שהיא קנתה לילדיה.

פעם זה היה סוני פלייסטיישן 2 עם המשחק הכי אהוב עליו,

פעם זה היה אופני פעלולים

פעם זה היה גור כלבים.

פעם זה מכשיר סלולארי מתקדם.

ואם זה לא הגיע במפגש זה הגיע דרך המסנג’ר.

‘אמא תקני לי’

שנה חלפה

אנחנו לא בקשר. גם לא הילדים.

מעניין אם היא כבר ירדה ממנו.

אני חוששת שלא.

היינו חברות

היינו פעם חברות

אך כשהחברות הסתיימה לא קלטתי את זה.

תמיד חשבתי שאנחנו עדיין חברות ומשהו עומד בינינו.

הרגשתי שמשהו כאן לא בסדר אך לא הפנמתי.

כשהיא ביקשה ממני משהו תמיד נעניתי.

כשהיא הציעה לבוא אליה לקפה תמיד שמחתי.

כשהיא הציעה לי קפה בחוץ תמיד באתי

ועל הצעה לבלות יחד עם הילדים תמיד קפצתי.

רק ששמתי לב שזה לא קבוע.

רק ששמתי לב שזה קורה רק כאשר היא רבה עם בעלה.

תמיד כשהם רבו אני הופעתי.

והקשבתי והצדקתי.

אחכ אמרו עליו שהוא שונא אותי.

כל פעם שהזמינה שאלתי אולי תתחדש חברותינו כקדם

עד שקלטתי שהיא רק מנצלת ואני סתם ברירת מחדל.

או שהיא צריכה משהו.

לקח לי הרבה זמן לקלוט את זה.

ומה עכשיו? סוף סוף הפנמתי?

הכי מפחיד אותי שכאשר היא תזמין אותי אני אבוא

למרות שאנחנו לא מדברות יותר משנה.

ולמרות הכל….

הילדה

קצת הזנחתי את הסיפור שלי.

נחזור אליו.

היא נולדה ב-30.4 . בתאריך הארור הזה.

אני זוכרת את היום ההוא בו אמא טלפנה ואמרה לי: מזל טוב.

אני זוכרת איך הגבתי על זה. באדישות. במין כאילו קבלה של גזר דין או השלמה,

נו, מילא מה אני כבר יכולה לעשות. לא רציתי שהיא תהיה בהריון. לא רציתי שזאת תהיה בת, ואם היא כבר נולדה בתאריך הארור הזה מה אני יכולה לעשות. זה מאלוהים.

הייתי אז בתקופה של פשרה. התפשרתי על הכל.

היינו ברוגז תקופה ארוכה, השלמנו. ואם כבר השלמנו זה אומר שאני מקבלת אותה, את הבת שלה ואת תאריך הלידה שלה.

לא ידעתי איזו משמעות יש לזה שהבת שלה נולדה בתאריך של התאונה של סוסון.

אבל מאותו רגע שהיא נולדה התאונה של סוסון נמחקה במשפחה.

כולנו נמחקנו.

היינו מחוקים גם קודם. אני כבר לא זוכרת מתי התחילו למחוק אותנו. אולי זה היה תהליך אך מיום שהיא נולדה נמחקנו לגמרי.

אמא היתה מאושרת עם הנכדה הזאת וכל הזמן שרצה שם וכל הזמן עזרה.

היא מצידה החזיקה פיליפינית שתטפל בילדה.

כל העולם סבב סביבה.

כשהילדה גדלה קצת העיפו את הפיליפינית והזקנים שלי תפסו את מקומה.

אבא היה מסיע אותה לגן, אמא היתה מבשלת לה ומכבסת את בגדי הילדה.

היא היתה נוסעת לחול המון פעם עם הבעל, פעם עם המאהב, פעם עם חברה, פעם עם הילדים והזקנים כל הזמן שרצו שם. כשהיא נסעה לחול בלי הילדים הזקנים ישנו בדירתה. היא היתה נוסעת לפחות 4 פעמים בשנה

היי היי גם אני קיימת…..

מכבי חיפה אימפריה !!!!!!!!!

 

מכבי חיפה

בשמינית גמר

גביע אופא

 

הו הא מה קרה

צ.ס.ק.א אכלה אותה

 

 

תשובות לשאלון השבועי

למה אני כל כך____________?
עייפה

_________זה הדבר הכי טעים / המאכל האהוב עלי
שוקולד

כמה עוד אפשר___________?
לסבול

השיר האהוב עלי גורם לי__________?
צמרמורת

אני לא יודעת איך_____________?
אני מצליחה לשרוד

אתמול היה_________________?
יום יפה

אני כל כך רוצה_____________?
שהכל ישתנה

אני לא מאמינה איך____________?
הגעתי לכאן

עד מתי_________?
אחכה

גם אני לא אוהבת ערבים.

יש לי שכנים ערבים.

בעל הבית השכיר את הדירה ממולי לערבים.

אני מאוד לא אוהבת את זה בלשון המעטה.

האם אני גזענית?

אם הוא היה משכיר את הדירה לסטודנטים סינים מהטכניון זה לא היה איכפת לי. נהפוך הוא. האם אני גזענית?

מאוד התרגזתי על כך שהוא השכיר את דירתו לערבים. מדוע שערבים יחיו בקרבנו? האם אנחנו חיים בכפרים שלהם? מדוע שלא יהיו מקומות ברורים בהם גרים יהודים ומקומות ברורים בהם גרים ערבים?

יש שכונות יהודיות, יש שכונות דתיות, יש שכונות חרדיות, יש שכונות חילוניות.

גם יש שכונות לעובדים זרים.

גם בארהב החופשיה סוגי אוכלוסיות שונות אינם מתערבבים.

יש שכונות של לבנים, יש שכונות של שחורים, יש שכונות של היספנים, יש גם ציינה טאון. אפילו יש איזורי בילוי רק של לבנים או רק של שחורים או רק של היספנים והכל בסדר.

אז אני לא מבינה למה ערבים צריכים לגור בשכונה שלי ולמה בעל הבית האידיוט ההוא משכיר את הדירה לערבים.

אני עוד יותר לא מבינה למה יהודים מוכרים את דירותיהם לערבים. אפשר לומר שיש בעירנו שכונות שהיו יהודיות ואט אט הערבים משתלטים עליהן. קרית אליעזר למשל. גם ברחוב יפה נוף נמכרות דירות לערבים.

כל זה היה די מוזר גם אם הערבים והיהודים היו חיים בשלום.

אבל הרי אנחנו חיים במלחמה. הערבים רואים אותנו ככובשים. הם רואים את חיפה כעיר כבושה. הם רואים את יפו כעיר כבושה. אותם לא מעניין קו ירוק. אותם לא מעניין מה נכבש ב-48, או ב-67 או נקנה בכסף. הם רוצים לסלק אותנו מכאן.

100 שנה אנחנו מצויים איתם במלחמה. 100 שנים אנחנו אויבים. האם לשנוא את האויב זוהי גזענות?

הסיני או התאילנדי אינו אויב שלי. הוא אינו מעוניין להשתלט על המקום שאני גרה בו ולכן יתקבל בברכה. הערבי לעומת זאת שונא אותי. יש איזושהי סיבה שאני אוהב אותו?

נחזור לשכנים הנחמדים שלי. מיום שהם באו לגור כאן הם פותחים מוזיקה בערבית בפול ווליום. שלא אשכח שהם שם ומי כאן הבעלים על המדינה הזאת. הם לא מכירים אותי ולא את דעותי הפוליטיות. בקשתי מהם בנימוס להנמיך את המוזיקה. אחד הדיירים אמר בחיוך לא ידעתי שזה מפריע לך והנמיך את המוזיקה.

למחרת הוא שוב שם את המוזיקה שלו בפול ווליום. שוב בקשתי להנמיך הוא שוב חייך ואמר לא ידעתי שאת כאן. והנמיך. וכך זה נמשך, בסוף הפסקתי לבקש. אבל הם הגבירו את המוזיקה והשמיעו אותה בשעות לא סבירות. בצהרים ובלילה. וככל ששתקתי כך הווליום גבר וגבר. שוב בקשתי להנמיך, הם בכלל לא פתחו לי את הדלת.

לאט לאט נוספו עוד ועוד דיירים בתוך הדירה הזאת. בהתחלה הם היו שניים. עכשיו יש שם חמולה. כל פעם יוצא משם מישהו אחר וגם הרעש שבוקע משם בנוסף למוזיקה הוא בלתי נסבל.

אתמול הם כבר הגדישו את הסאה. כל הבית רעד מהמוזיקה שלהם וכמוהו כל הרחוב. האם אני גרה בישוב יהודי או בכפר ערבי בעל כורחי? מה לעשות להמשיך לסבול או להתחיל לחשוב על עזיבה. ומי יבוא לגור כאן במקומי? עוד ערבים? כיבוש זוחל?

דפקתי להם על הדלת. הם לא ענו. דפקתי שוב הם לא פתחו. דפקתי בחוזקה הם לא התיחסו. עד שזרקתי להם זבל על הדלת. הערבי הצעיר מאוד פתח את הדלת והתחיל לצעוק. את לא תזרקי פה זבל!!!!

ואתה לא תשמע פה מוזיקה!!!!

אני אשמע כאן מוזיקה כמה שאני רוצה!!!!

ואני אזרוק כאן זבל כמה שאני רוצה!!!!!

כן? הוא אמר ובעט בשקית הזבל בחוזקה ופיזר אותו בכל חדר המדרגות.

אתה עוד תשלם על זה אמרתי אתה תעוף מהבית הזה. אתה גר כאן בשכירות ואתה תתנהג כמנהג המקום. אם לא נראה לך המנהג אל תגור פה. כאן מתנהגים בתרבות ובהתחשבות ולא בצורה ברברית כמוך

אל תצעקי עלי אם תצעקי יהיה לא טוב.

אתה מאיים עלי???

הוא הנמיך את המוזיקה. אני קראתי למשטרה.

רציתי להתלונן על התנהגות בלתי הולמת, על תקיפה ואיומים.

השוטרת באה והזהירה אותם.

היא רשמה את הפרטים של כל מי שהיה אותו זמן בדירה. התוקף לא היה. היו כמה אחרים שהצהירו שהם גרים כאן בלי חוזה. הם יודעים את החוקים המניאקים והבטיחו שבין 2 ל-4 הם לא ישמעו מוזיקה אבל בשעות אחרות יש להם זכות לשמוע כאוות נפשם.

השוטרת לא הסכימה עם זה. היא אמרה שאין להם זכות להפריע לאיש מדיירי השכונה ועליהם לשמוע מוזיקה בווליום סביר גם מחוץ לשעות המנוחה.

הערבי התעקש על זכותו.

אם כך תרשמי להם תלונה על תקיפה כך אמרתי.

אחד מהם התחיל לספר עלי סיפורים לשוטרת ממש כמו אנשי התקשורת הערבים המוכרים לנו מהטלוויזיה. שקרים שרק הוא ידע להמציא. שאלתי אותו אם זה נכון למה לא התלוננת עד היום? חתיכת שקרן הוספתי. אנחנו כבר מכירים אותך. אני לא קונדוליסה רייס. עליה אתם יכולים לעבוד. לא עלי.

בסוף הם נכנעו. הוא התחייב לא לשמוע יותר מוזיקה בפול ווליום. בינתיים הוא עומד בהתחייבותו.

רק את השפה הזאת הם מבינים.

אז בבית הספר

עוד מעט יש יום הורים בבצפר של בני. כזכור הם לא קבלו תעודות והרגשתי ממש מנותקת. בקרוב יהיו כי יכול להיות שאני לא היחידה שקבלתי על כך. להזכיר שהוא לומד בבצפר יוקרתי , אחד הידועים בארץ.

זה הזמן להזכר לרגע איך אני הייתי כתלמידה. כידוע אנחנו דורשים מילדינו כל מיני דברים אבל איך אנחנו היינו?

ובכן עד כיתה ו’ הייתי תלמידה בסדר. בכיתה ו’ ממש הצטיינתי וכשאני מסתכלת בעבודות שכתבתי אני ממש נדהמת.  מה??? אני עשיתי את זה??? לא יתכן.

אבל אמי לא הספיק לה היא רצתה עוד והעבירה אותי לכיתת מחוננים. מחוננת לא הייתי ונפלתי וזה סיפור עצוב.

מתוך הסיפור העצוב הזה יצאה תלמידה ‘כבקשתכם’

שוב העבירו אותי בצפר והפעם רחוק מהבית. הייתי צריכה לקום מוקדם. ואני קמב”צית. אף פעם לא קמתי בזמן, כך שבדרך לבצפר עברתי דרך קופ”ח והוצאתי אישור על ביקור במרפאה. בשאר הימים שאחרתי פשוט הייתי נכנסת לכיתה עם חיוך קליל.

שיעורים לא הכנתי באופן קבוע. המחברות היו ריקות בשלב מסוים עברתי לקלסר עם דפים ריקים. הדבר היחידי שהיה כתוב שם זה שיעורים שהעתקתי בהפסקה.

בכיתה לא הקשבתי. הייתי עסוקה בכל דבר חוץ מלהקשיב. במקום לכתוב את דברי המורה הייתי חולמת או מציירת. הייתי מציירת את המורים.

“דפנה מה את עושה?” רעמה המורה בקולה כשהבחינה שאני ‘לא שם’

“את זה, המורה”

היא באה לראות ראתה את עצמה מככבת בקלסרי, חיוך רחב התפשט על פניה ‘זו אני? יפה יפה’

אם היא היתה במצברוח טוב היא היתה מראה את יצירתי לכתה.

באופן פרדוקסלי לחלוטין הייתי מצליחה בבחינות.

לבחינות תמיד הייתי מתכוננת. אין אפס.

המורים היו די אובדי עיצות עם המקרה שלי. די חיפשו אותי וניסו להפיל אותי בפח.

זכור לי היטב אותו מקרה עם המורה למתימטיקה

היא קראה לי ללוח וכרגיל לא הכנתי שיעורים.

היא הפציצה אותי בשאלות. על כולן ידעתי לענות.

זה הרגיז אותה.

היא שאלה אותי על משהו שלא למדנו. ראיתי את פניהם המודאגים של חברי לכיתה. אחרי שהסתכלתי בשאלה ושרטטתי משהו על הלוח חייכתי לחברי כאומרת אל תדאגו אני יודעת את התשובה. אכן ידעתי אותה.

‘אני לא מבינה’ אמרה המורה אחרי שהתייאשה ממני ‘את לא לומדת, לא מכינה שיעורים ואת יודעת’

כן, כך הייתי כתלמידה, אם בני היה כזה……הייתי חונקת אותו. או שלא….הוא קצת כזה ו…אני מבינה אותו. 

ואתם. איזה תלמידים אתם? או הייתם?

גאון ממש גאון.

‘האיש הרע’ פתח את פיו ואני נרעדתי. מה יהיה עכשיו? שוב ברוגז? כבר היה קצת שקט. שוב אני מלבה את היצרים? איך אני לא הולכת לבקר את אבא שחזר מבית חולים? איזה מן בת אני? ולמה אני מצפה ממנו אם אני מתנהגת ככה?

חכם האיש הרע

אחרי כמה ימים אמא מתקשרת: מצאתי טיפול בשביל סוסון. אולי זה יעזור.

כמעט דחיתי את זה על הסף. הציעו לי בעבר הרבה טיפולים קיקיונים רק לצאת לידי חובה. אבל אמרתי יללה, תפאדלי, ננסה.

הוסכם שהיא תממן את הטיפול וגם תשתתף בו.

איזה  אמרתי לעצמי. האיש הרע דיבר קצת אז הם עושים משהו. ככה צריך לנהוג בהם. להיות חלאת אדם. רק אז אפשר להוציא מהם משהו.

האיש הטוב שבי שמח. שמח מאוד על כך שמציעים לי טיפול. באמת קשה לי השנה עם סוסון. הוא הפסיק ללמוד, הוא רוב הזמן בבית ומוציא אותי מדעתי. אני מרגישה שאני טובעת והנה אמא באה להציל אותי. אולי חוזרים הימים הטובים בהם הם עזרו לי. כן הם עזרו לי פעם, בהתחלה כשהגעתי לכאן אבל כאשר הבת שלה נולדה הם שכחו שאני קיימת. אולי חוזרים הימים הטובים האלה

אבל האיש הרע שוב מציק: איפה היא היתה עד היום? איפה היא היתה 10 שנים? מה היא עשתה לך במשך 10 השנים האחרונות? את כבר סולחת לה?

תשובות לשאלון השבועי

האם יש לך מצלמה?
בטח

אם כן איזו? אתה מרוצה ממנה?
ישלי מצלמת פילם רגילה, מצלמה דיגיטלית וסלולארי דור 3 עם מצלמה.

האם את אוהבת לצלם תמונות?
יאפ

האפ לדעתך את פוטוגנית?
לא

האם את מפרסמת את התמונות שלך בבלוג או באתר אחר?
מה הכוונה תמונות שלי?
אם זה תמונות שאני צילמתי אני מפרסמת כאן בבלוג.תמונות שאני מצולמת בהן איני מפרסמת

אלו תמונות את הכי אוהבת לצלם (נוף, אנשים, מצבים וכו’)?
כל מה שיפה

באלו תמונות את אוהבת להסתכל שוב ושוב?
זה לא לפרסום

ולסיום – מה עדיף? שחור/לבן או צבע?
צבע צבע צבע.

הנה אחת לדוגמה.