הולך ופוחת

כן אני מזדקנת. והגיע הזמן לעצור.

לפני שנתיים עוד היה הכל בסדר. כאילו. סוסון איבד את הרישיון שלו וידעתי שלא הכל בסדר. וצריך לשים אליו יותר לב. הוא נשכח קצת בין הצרות שאחותי עשתה לי. חודש וחצי אחר כך שברתי את האצבע. הסיפור הזה עוד לא נגמר וספק אם יגמר אי פעם. ובעוד אני מטפלת באצבע קרה לי האירוע המוחי הזה.

ככה זה. מזדקנים. גיל 61 הוא לא גיל 60 הוא לא גיל 59 וכל שנה יש לנו פחות ופחות. בעוד אנחנו שואפים קדימה בא אותו כח מלמעלה עם אותות האזהרה שלו. 

נכון, יש אנשים בריאים ממני וזה מקרה פרטי אבל כל אחד יכול לספר סיפור דומה על מחלות שפוקדות אותו, על הצורך שלו בתרופות. אז גם לי יש. ככה זה לצערי אנחנו לא הולכים ונעשים צעירים. 

שלום עם העולם?

חודש וקצת. אני עדיין תוהה איך העולם השתנה. יש דברים שאני אפילו לא רוצה לחשוב עליהם. והרי העולם לא השתנה. אני השתניתי.

אז ראשית כל בעלי היקר. מרגע שהיה כאן הוא ממש נרתם לעזרה. אני זוכרת את היום ההוא לפני שנסע. עוד לבשנו בגדי קיץ. הוא לקח אותנו לים ואכלנו במסעדה. בחבית. ואחכ הוא הלך לקנות מצרכים עם סוסון כמו מים ואומגה 3. אחכ נסע, אבל הוא מתקשר כל הזמן ומתעניין. הוא עשה לי ולסוסון מינוי לבריכה. 

במקהלה ממשיכים ללחוץ עלי שאבוא. אין לי חשק בכלל אבל אני באה. מישהו מביא אותי לשם. אחרת אני לא באה. שם עולם כמנהגו נוהג, מתכוננים להופעה של החג של החגים ולשאר פעילויות. בכל זאת הם יותר זקנים ממני. אני מזייפת חופשי. בכלל לא מסוגלת להגיע לגבהים שהגעתי. זה לא מפריע לאף אחד.

סוסון עצמו גם עוזר לי. לפחות איפה שהוא יכול. גם הוא דוחף אותי לעשות דברים. מוזר כל העניין הזה. עד עכשיו אני הייתי מטפלת בו. 

כל היתר אותו הדבר או יותר גרוע. ראשית אני לא נוהגת, זה הורג אותי. לא יודעת מתי אנהג ואם בכלל. אני צריכה ללמוד לחיות עם תחבורה ציבורית. יש כאלה שעושים את זה כל הזמן ונשארים בחיים. יש אפילו כאלה שהיה להם אוטו. נראה לי שמכל הדברים זה הדבר הכי גרוע שקרה  לי. אולי גם החורף. האוטו שלי עומד כאן כאבן שאין לה הופכין. מחכה לגאולה.

אחותי, לא זה לא משתנה. היא עדיין מנסה להדיר את רגלי מאמא בכל דרך אפשרית. המשטרה אמנם הפסיקה את החקירה בנוגע לפגיעה באוטו שלה אך זה מחסר הוכחות, לא מחוסר אשמה וזה מרגיז. אתמול סוף סוף אמא מצאה אותי. ספרתי לה את קורות חיי. היא לא התפלאה. גם הרופא לא. שניהם ידעו שאירוע מוחי אצלי זה רק שאלה של זמן. נראה עכשיו איך אחותי תגיב. אין לי שום מושג. 

החבר הזה, ע׳ התקשר לספר לי שסוף סוף אחרי כלכך הרבה שנים הוא זכה במשפט. זכה בדירה, בחנות ובחצי מיליון $. לא יודעת מה לומר על זה חוץ משאני משתתפת בצערו.

על הפיזיותרפיה, הרופא, הביטוח הלאומי, העובדת הסוציאלית, העוזרת, אוסטרליה נראה לי שעוד לא הגיע הזמן לדבר. גם לא על האוטו של אמא.

 

טוב, נסיתי לעשות שלום עם העולם….

 

ברוגז

אני ברוגז. ברוגז עם כל העולם. עם הטובים עם הרעים, עם כולם. 

נים ולא נים

לאט לאט אני מתחילה לגלות מה קרה לי. עוד לא אבל קצת.

אני חוזרת ליום ההוא. יום רגיל שנפתח רגיל, רגיל לגמרי

ולפתע חושך, משהו מוזר קורה כאן. יד ימין לא ככ נשמעת לי, מסתכלת על בבואתי במראה, הכל בסדר. חוזרת למקומי, נופלת לכיוון ימין… האור חוזר. 
דפנה, אני אומרת לעצמי, זה עתה עברת אירוע מוחי. את מתכוונת לשתוק על זה? מחייגת 2700* האחות מיד נותנת לי הפניה לרמבם. זה טוב ל-4 שעות, היא אומרת, ואני מהססת לנסע לא לנסע לנסע לא לנסע. בסוף נוסעת, הרי אם זה שום דבר בסוף ישחררו אותי.

מודיעה לפיזיותרפיסטית שאני לא באה, היה לי אירוע מוחי מזמינה אמבולנס ונוסעת.

מקבלת מיטה במיון, נבדקת. הכל בסדר בינתים. אחכ ממתינה וממתינה. מתקשרת לסוסון. מנסה להסביר לו מה קרה. לא יוצא. רגע, אם אני לא יכולה לדבר הרי שצד ימין נפגע. אז איך זה שאני הולכת בסדר? או שאולי אני לא הולכת בסדר . אני לא יודעת. יש כנראה הבדל בין מה שאני רואה ואנשים אחרים רואים… 

בערב מעבירים אותי למחלקה. אני גם חושבת שעברתי בדיקות. אני לא יודעת. הזיכרון שלי קצת מעורפל. אני חושבת שכל הזמן הוא היה קצת מעורפל. שמתי לב לזה אבל לא ייחסתי לזה חשיבות. אני מנסה להודיע במקהלה. אני כבר לא מסוגלת לחחיג לבד. הכל מתבלבל לי. אני מבקשת מאחד המלווים. הוא עושה את זה בקלות מפתיעה. ת׳, אני אומרת, היה לי אירוע מוחי. ת׳ מזדעזעת. הכל בסדר הכל בקונטרול, אני אומרת. חברי המקהלה לא מפסיקים להתקשר. 

אני עוצמת את עיני. נים ולא נים. בנים אני פעילה לגמרי. יד ימין פועלת היטב גם רגל ימין. קמה מהמיטה. הכל בסדר. בלא נים אני שוכבת במיטה יד ימין צמודה אלי . לא זזה. וכך כמה פעמים. מוזר. נורא מוזר….

לא קשור בכלום

לא קשור בכלום

 

שרה

כשהייתי בכתה ה’ ילדה אחת מתה. 

היא לא היתה בת כתתי. היא למדה בכתה נמוכה יותר אבל היינו חברות.

ככה היינו נפגשות בהפסקות, מתלוצצות. עד שיום אחד ספרו לי שהיא מתה

התפוצץ לה האפנדיציט

וזהו.

זה לא הרשים אותי במיוחד 

חיה חיה מתה מתה.

ובכל זאת לאחר שנים כה רבות אני זוכרת אותה

זוכרת מודעת אבל, זוכרת את אחותה הגדולה

היא היתה בת תשע במותה.

ככ צעירה….

תפוס ת’יהודי

 

מנגד יש קריצה אלי: דפנה, אנחנו מחכים לך, בואי תקראי אותנו, יש לך זמן עכשיו, המון זמן.

אני נענית לאתגר. מה יש להפסיד. ספרים יכולים להיות החברים הכי טובים. בואו נקרא.

וכך אני קוראת את תפוס ת׳יהודי.

אני מצטרפת אל טוביה טננבום במסעו בארץ בשנים 2013-2014. הבחור נולד בארץ עזב לגרמניה, חזר לכאן כגרמני אך לא הכיר את הארץ. הארך השתנתה לבלי הכר. רוב הזמן הוא תופס את הראש: לא יכול להיות דבר כזה. לא יכול להיות דבר כזה. בסופו של יום הוא חוזר לחתולי הרחוב שלו. אצלם הכל פשוט.

טוביה טננבום מדלג. הוא מדלג בין ישראל לרשות הפלסטינית, הוא מדלג בין האישיויות שלו. פעם הוא מופיע כטוביה היהודי, פעם הוא מופיע כטובי הגרמני או טוביאס, ופעם הוא מופיע כאבו עלי הערבי. הוא נפגש עם כל סקטור אפשרי והמפגשים הם סוחפים ומעניינים.

את המסע שלו הוא מתחיל בהר הבית. כבר אז הוא נתקל במעורבות אירופית. הידעתם כמה אירופאים מסתובבים פה? הידעתם איך נראים שטחי A של הרשות הפלסטינית. לא לשום דבר שאתם חושבים. כי אנחנו לא יודעים את זה ואף אחד לא מספר לנו. במשך עשרות שנים האירופים בונים את הרשות לתפארת. יותר יפה מאירופה כולה. שכם שאתם זוכרים משנות ה-80 איננה עוד. במקומה נבנתה עיר יפהפיה. כך רמאללה כך כל מקום. אבל אנחנו לא יודעים כי הם לא רוצים שנדע. הרי כף רגל של יהודי לא תדרוך באיזור A . 

לעומת זאת היהודי חושב שרע שם ובעצם אין יהודי אחד כשם שיש פלסטיני אחד. אם הפלסטיני אומר שהם נמצאים כאן מלפני 14,000 שנה כולם אומרים את זה. ואם הוא יגיד שאנחנו גורמים לכל רע כולם יגידו את זה. הכיבוש אחראי לכל דבר גם אם בפעל פלסטין אינה כבושה ורגל של יהודי לא תדרוך שם. אבל היהודי  בעיקר השמאלני יעשה הכל כדי לרצות אותם. הוא חושב שהוא נאור וחכם יותר מכולם אך למעשה הוא הכי טיפש מכולם. רווי שנאה עצמית. לא כולם כאלה אך לאלה הוא הכי בז

שורה אחרונה של טוביה. המסע התחיל בצחוק ונגמר בדמע. למעשה מי ששולט כאן באיזור הם האירופים. הגרמנים. יש מאות אירגונים של NGO. גם האמריקאים לא חסר להם שום דבר. מסקנה: אותה אנטישמיות רק במקום שהיא תערך על אדמת אירופה היא נערכת כאן. האנטישמיות היא אותה אנטישמיות וגרמניה היא אותה גרמניה. 

ואני בדרך לספר הבא

לא נחה לרגע

אם חשבתם שאחותי תניח לי התבדיתם.

היא פנתה לבית המשפט בטענה שפגעתי לה ברכב. 

אני צוחקת מהמשוגעת הזאת

אבל בארץ המטורפת שלנו הכל יכול להיות.

מסתבר שהיא לא נחה לרגע.

טוב, בתאריך 18.7 הוצאתי את התפרים בכף היד

ב 9.8 הייתי בים עם סוסון

ב -2 הפעמים אפילו לא התקרבתי לבית שלה

אבל לך תוכיח.

אירוע מוחי

יושבת אני בבית. החורף כבר כאן. אין לאן ללכת.

נקיתי קצת אורוות. לא כל האורוות.

קצת מוגזם לנקות את כל האורוות.

הן גם מתנקות מעצמן.

שבועיים אני כבר כאן. עדיין תוהה עדיין מבולבלת.

איך זה קרה באמצע החיים. למה זה קרה? איך מי מה

אבל לא יענו לי על זה. מוטב שאמצע מהר את הדרך. אחרת אלך לאיבוד.

אני יכולה לנהוג? לא אני לא יכולה. איך לכל הרוחות אנהל את החיים בלי לנהוג

זה יעבור מהר? אני לא יודעת.

אני מגיעה הביתה מבית החולים. לא יודעים שבכלל קרה לי משהו

מבלבלים לי במוח כרגיל.

עזבו אותי אני כבר לא. אבל אולי כן. אני לא יודעת

במקהלה מודאגים. באים לבקר אותי, אני חושבת שאני יכולה לבוא. אם אני רק אמצא מישהו שיקח אותי. אין בעיה. הם יבואו. הם באים. אוספים אותי להופעה. לא נראה לי שהם ישובו. קשה לי וקשה להם.

אני הולכת לבריכה של הטכניון. בתחבורה ציבורית. נראה שהבעיה יותר חמורה מסתם אין לי אוטו. לא נראה לי שאבוא יותר לשם.

אני הולכת לקופ״ח. זה הכי קשה. שם אני הכי מבולבלת. גם האקס שלי מביא אותי לקופח. זה כבר יותר טוב אחכ נוסעים לים. מחר הןא כבר לא יהיה כאן. חוזר לארהב. גם לים לא אלך יותר. חורף, קר הקיץ נגמר. ובכלל יש לו כבר חברה חדשה.

אני הולכת לפיזיותרפיה. פוגשת אותי הפיזיותרפיסטית. כן, ההיא משנה שעברה. מה קרה לך היא שואלת. אני לא צריכה לדבר. הכל ברור. אל תבואי יותר לא צריך. היא אומרת. יש לך עכשיו בעיות יותר קשות מהאצבע. 

במייל כבר מוכנה עבורי הויזה לאוסטרליה. לא אשתמש בה.

זהו הכל נגמר

אני חושבת על אמא. לא היא לא יכולה לעזור. ואחותי המנוולת. שרק היא לא תדע על המצב הזה….

זהו רבותי

עכשיו אני סגורה. שוב. ככה נוח לי יותר. ככה אני יודעת מי נכנס, מי מגיב. אולי זה רק 5 אנשים. אולי גם זה לא. לפחות אלה אנשים שאני סומכצ עחיהם. 

אז לא אהיה בכל המפעלים של ישראבלוג. הם לא שווים את הצער שנופל בחלקי כאשר רוב הקוראים לא מזוהים. סהכ לאורך השנים מי שתומך תומך ומי לא לא ואני למעשה די מופתעת מחסר התמיכה בי. 

אז זהו האבאתי לכם כאן סיפור שעוד לא נגמר, כרגע הוא בפסק זמן

בצד סיפורים אחרים שמשפיעים עלי לא פחות אך זוכים לאיזכור מועט יותר

המציאות היא בליל תהפוכות, בפרט במדינה שלנו שכל יום קורה בה משהו ואם לא קורה התקשורת דואגת שכן יקרה.

אני כבר לא יכולה לחיות עם כל הסיפורים האלה

ביום שני לפני קצת פחות משבועים הגוף שלי קרס.

וגם עכשיו אני מחפשת לי מנוחה אך הראש מלא את המחשבות של קודם

רק יכולת הביצוע שלי ירדה פלאים. 

אני עדיין מנסה לתפוס מה היה קודם מה יש עכשיו וכיצד אני מתמודדת עם המציאות החדשה.

לפני שאני מתמודדת עם זה יש לי עוד משהו לסגור מהעבר הלא רחוק

וזה כל הבלאגן הזה שמתרחש בישראבלוג

כבר חצי שנה שמריאט על הכוונת. ביננו היא לא עשתה כלום. חוץ מהרבה רעש בעקבות פיטוריה

היציאה הזאת להגנתה מריחה לי לא טוב. עד כדי כך שאני מטילה ספק בכך שבכלל רצו לסגר את ישראבלוג בהתחלה.

את מקומה ירשו שני מנהלים צעירים שניסו להיות נחמדים אך נוכח המתקפה הזאת חסרת התקדים עליהם הם נסוגו אחורה

אין לי מושג מה יהיה מצבו של ישרא. ימים יגידו

בינתים ממשיך הקנקן הזה להשתולל. את התוצאות של מעשיהו נלקט אחכ

כולנו חרדים למצב הבלוגים שלנו. איש לא רוצה שישראבלוג ייסגר. איש איש וסיבותיו עימו.

חלק הם כותבים פעילים, חלק כבכ כעט ולא כותבים 

אנחנו רואים איך האתר מאבד קוראים

אולי זה בסהכ תהליך טבעי. אני למשל כותבת פה בהחבא את הסיפור שלי. אבל בפייסבוק הוא בכלל לא מוזכר ובכלל האתרים האלה הם לא החיים שלנו באמת. אולי תופעת העזיבה קיבלה תהליך מואץ בעקבות ההודעות של מריאט הרי מי רוצה להיות באתר שעומד להסגר

אתרים נפתחים אתרים נסגרים

רק שההשתוללות שלו יצאה מכל פרופורציה. מה הוא הולך לעשות. לארגן לנו מחאה חברתית חדשה שאחריה כולם ילכו לישון עם הנזקים שהיא גרמה

אני הייתי אולי הנפגעת הראשונה מכל הפעילות שלו. שאלתי אותו שאלות פשוטות כמו מה בעצם ככ לא בסדר בהנהלה החדשה. במקום לענות לי כמו בנאדם הוא שאל למה אני שונאת אותו. לאחר מכן הוא פרסם עלי את הצב אליגטור שלו ואל החגיגה שלו הצטרפו אמזונה שבעצם כבר לא כותבת , קימאן והצופה מהצד. אז לכל אחד מהם אענה. 

אמזונה היקרה, את הרי לא כותבת. סהכ את התיאשת ממני ואני התייאשתי ממך. את חושבת שאת תמיד צודקת אבל סהכ חזרת לכתוב כי פירקת זוג. כנראה שבאמת אין מה להקשיב לך. צופה מן הצד מגדירה אותי כבעלת הפרעות באישיות. ראית פעם את עצמך. מוטב שלא תנסי להגדיר אותי. לא את. וקיימאן היקר באמת שאתה הכי טוב, הכי חכם, הכי מוצלח, הכל דופק אצלך כמו שעון. האשה שלך הכי יפה, הילדים שלך הכי מוצלחים אז מה בכלל אתה מתעסק עם אחת כמוני. אני לא נחשבת. רק שאולי לא הכל ורוד אצלך כמו שזה נראה….

זהו. ועכשיו אנוח לי. שהרי בסופו של דבר מה שיקרה בישרא אינו תלוי כבר בי… אני רק הודעתי להנהלה שאני לא רואה בועד להצלה גוף שמייצג אותי. הם זימנו גם אותי וירדו מזה. נראה שכך הם נהגו עם כל היתר עד יעבור זעם.