עוד סטטוס

חולה חולה חולה אלמנה

זו לא בדיחה זאת האמת

מוסיקה למשחקי מחשב

שבת. סגריר. אין כמעט לאן ללכת ואין כמעט מה לעשות. ישבתי לי ליד המחשב ושוטטתי במחוזות היוטיוב. זה מה שהעליתי. מוזיקה למשחקי מחשב. אם פעם היתה תוכנית רדיו בשם מוסיקה מתוך סרטים ומחזות מוסיקאליים, הרי מוזיקה מתוך משחקי מחשב לא תבייש שום תוכנית רדיו הראויה להתכבד.

 

משחק המחשב הראשון בו שמתי לב שיש מוזיקת רקע טובה היה Lemmings

להלן 3 קטעים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יש עוד קטעים מצויינים אבל נסתפק באלה

ולמשחק הבא.

הקטע הבא לקוח מ ffx או final fantasy 10 שמו to zanarkand ולאחרונה הוא אומץ בחום עי הסידרה המצויינת פלפלים צהובים

 

 

הקטע הזה גם זכה לעיבוד לתזמורת. כבוד

 

ואיך אפשר בלי KQ7 . מסתבר שיש עוד משוגעים כמוני. בזמנו ישבתי ימים והקלטתי את כל המוזיקה מהמשחק. הבעיה שהיא מנוגנת על קבצי מידי ובכל מחשב או מערכת הפעלה היא נשמעת קצת אחרת. הכי אהבתי את גירסת windows 3.11 שהיא מן הסתם הכי מתאימה. window 3.11 הלך לעולמו כבר מזמן ואפילו ביל גייטס לא תומך בה. המוזיקה לעולם נשארת. אני מצרפת כאן סרטון ארוך מאוד של מישהו שעשה עבודה ממש יסודית. ואחרי זה סרטון פחות מעיק

 

 

אפשר לעבור ישר ל23.40

 

 

זו הגירסה הכי קרובה למה שאני הקלטתי. מילה אחת לטובת ניואנסים מוזיקאליים. לפעמים לא מרגישים בהם אך הם אלה שעושים את ההבדל אם המוזיקה הזאת עושה לי משהו או לא

 

ואחרון חביב, ליום הולדתי קנה לי בני החייל ערכת משחקים שלמה של KQ . זה הגיע בתור חבילה בדואר שהגיעה מאמזון. הנמען היה בני. פתחתי את החבילה למרות שלא הייתי אמורה והבנתי מיד שהיא היתה מיועדת עבורי. אז שאפו לילד.

התחלתי לשחק את KQ6 וגם כאן מצאתי קטעים שווים. אני מצרפת סרטון שערך אותו משוגע. הסרטון מאוד ארוך, לא מצאתי קצר יותר. הקטע המומלץ הוא הקטע השני beauty and the beast

 

 

 

יגעת ומצאת תאמין

 

 

 

תודה על הקשבתכם מקווה שנהניתם

 

מה, באמת לא אהבתם? אני כן

הנושא החם שהיה ועודנו

מה נשתנה? זה היה הנושא והוא נעלם ככ מהר לפני שהספקתי. אני אוהבת נושאים כאלה. אני חושבת שאפילו עשיתי את זה פעם אחת. כן כן קשה לחדש כאן משהו אחרי 6 שנים. כולם יודעים שאני ימנית ואני שונאת חורף ואוהבת מוזיקה ומסוכסכת עם אי אילו אנשים. ובכל זאת אולי כן זז משהו. בואו נבדוק.

היום 28.1

איך היה כאן ב 2006?

אני הייתי כאן אך סגרו לי את הבלוג. לא אשכח ולא אסלח.

איך היה 2007 ?

כתבתי אז את זה. אבא שלי עוד היה חי. לגמרי. זו היתה השנה ה -80 לחייו וכבר אז הרגשתי שעומד לקרות משהו רע. אכן קרה. נכון שאני יודעת שדברים עומדים לקרות רק שאני לא יודעת בדיוק מה ואיך אפשר למנוע אותם. ספציפית ידעתי שאת יום הולדתו ה-80 של אבא יחגגו בלעדי ואכן כך היה. אני עד היום לא יודעת איך הם חגגו. אני רק יודעת איזה גועל נפש הסתובב סביב זה. אני חושבת שכבר אז הוא היה חולה אך עוד לא גילו כלום. מי חשב שכעבור 5 שנים הוא לא יהיה בכלל… אבל 2 הגורגונות נותרו וגם הקומבינות. יומולדת 80 של אבא נותר פצע שלעולם לא יסגר. אני חושבת שעד יום מותו אבא כעס עלי. אין לי מושג למה וגם לא נותר לי את מי לשאול. ובעצם שאלתי. הוא אמר שיכולתי לנהוג אחרת. הייתי צריכה להסביר לו שלא אני החלטתי לחגוג לו במסעדה שנמצאת במיתחם המוסכים של נשר ביום שישי אחהצ כאשר הכסאות כבר מורמים על השולחנות ואין כבר אוכל. כן, זה מה שאמא החליטה. שאני ואחותי נחגוג בנפרד כבקשתי אמנם אבל אתי תהיה החגיגה בחור הכי מגעיל שאפשר להעלות על הדעת. הוא אמר שיכולתי למצא מסעדה אחרת. אמרתי שאמא החליטה לחגוג ככה והיא אחכ החליטה שהולכים אליה הביתה וחוגגים עם מה שיש או עם מה שאין. ואכן ניסיתי מאוחר יותר ליטול יוזמה וללכת למקום שאני אבחר ביום אחר. אמא אמרה שכבר חגגנו וזה מספיק. אז ביטלתי. מי אשם אם כן? אם אמא דופקת את העסק בסוף כועסים עלי? אפשר בלי אמא אבל לזה הוא היה מסכים? הוא אמר שעם כולם זה היה בסדר חוץ ממני. מי זה כולם? נראה לי רק שאמא רצתה לסכסך ביני ובין אבא והצליחה. הצליחה מצויין.

ההורים עוד היו באים לבקר אותי. אני נזכרת איך אמא היתה מתיישבת במטבח ומשוחחת אתי ואבא היה שומע חדשות. הם גם הכינו אוכל לילדים. יש לי בארון עוד קופסה של סוכרזית שהיתה מיועדת רק בשביל אבא. עכשיו היא יכולה לחכות לו. הוא לא יבוא יותר.

2008 ?

לא כתבתי כלום

2009?

גם לא כתבתי כלום

2010 ?

גם ב2010 כתבתי על משפחתי. הפעם על אחותי. בנושא הזה לא השתנה כלום. רק יותר גרוע. תיארתי אותה כבחורה צנועה ורגילה שעברה מטמורפוזה. אז נזכרתי בהתחלה. איך היא עברה לדירה יוקרתית והתחילה להרים את האף. מטמורפוזה זה הליך בלתי הפיך. כיום אני משתדלת לשמור כמה שיותר מרחק ממנה. לא בטוח שזה חכם. היא מסוכנת ולא נעימה בכל מצב.

2011 ?

גם כן על אחותי. אחותי העוזרת המאהב והקומבינות. נראה שעם השנים היא רק משתכללת עם הקומבינות ולמרות שאנחנו בקושי מדברות היא הצליחה להוציא את העוזרת שלי מהבית. לא נראה ששמירת מרחק ממנה ממש עוזרת. אולי קצת. טוב היום יש לי עוזרת אחרת. כבר סיפרתי עליה ואני לא ממש מרוצה אבל זה יותר טוב מכלום. לאחותי יש מישהו אחר אבל כמו אביבית מהאח הגדול היא בקשר עם כל האקסים שלה. עם בעלה, עם המאהב ועם עוד 2 אקסים. כולם מסתובבים סביבה כמו פלנטות סביב מערכת השמש. מעניין מה הם מוצאים בייצור המגעיל הזה. גם לפני שנה חיפשתי פתח מילוט מהייצור המגעיל הזה אבל כל פעם הייצור הזה תופס אותי מחדש. אולי יש דרך אחרת להתמודד עם הזוועה הזאת דמתקרי אחותי. 

2012 ?

זה כבר הנושא החם של היום

יש לי הרבה מה לומר לגברת הזאת. יש לי בטן מלאה עליה אך אני מעדיפה לשתוק. אמרתי לה שהיא אינטרסנטית וזה מספיק. את המילה שהייתי רוצה לומר לא אכתוב אפילו כאן. ישפוט מי שמכיר את הסיפור. אמש סיפרתי למישהי איך היא הכניסה את אבא חולה הסרטן לבית אבות של חולי אלצהיימר. איזה קומבינה היא עשתה עם חברה שלה. איזה רעש היה שם. איך הכריחו את אבא לקום מהמיטה ולבצע פעילויות של גן ילדים. איך שמו לו מעקה ליד המיטה ולא נתנו לו לרדת לעשות את צרכיו ושמו לו טיטול למרות שהוא שלט בצרכיו עד יום מותו ואיך זה הרגיז אותו. איך שמו אותו במצב כה קשה עם אנשים שהוא לא מכיר שהם בעצם כבר לא אנשים, במקום לתת לו למות בשקט או לחיות בשקט. איך אי אפשר היה לבקר אותו בחדרו. איך המצב שלו הדרדר במקום הזה. המחלה הרגה אותו אך היה מישהו שעזר לה. איך בסופו של דבר היא הצליחה לשכנע את כולם שככה זה הכי טוב. השומעת הזדעזעה….

ת’אמת חשבתי שהתרגיל הזה יהיה יותר נחמד.

16.11 הוא תאריך הרבה יותר נחמד

לפחות נזכרתי עם מי יש לי כאן עסק אם במקרה הספקתי לשכוח

מוזיקה מרטיטה

 

הקטע הזה לקוח מהיצירה פר גינט מאת גריג. הקטע מתאר את מותה של אמו של פר גינט, אותו נער שיצא להרפקאות וחזר לארצו כאשר נודע לו שאמו גוססת ולא הספיק לראותה.

הקטע הזה הוא אחד משלושת הקטעים הקלאסיים שגרמו לי לבכות בילדותי. אני זוכרת עוד את הרגע בו פרצתי בבכי וקשה היה להרגיע אותי. רק הבטיחו לי שהקטעים הבאים יותר שמחים.

עד היום הקטע הזה מרטיט. מבחינה מוזיקאלית הקטע הזה פשוט, חוזר על עצמו כאשר עצמתו הולכת וגוברת מגיעה לשיא ושוקעת לתוך מצולות השכחה. (קרשצ’נדו דימינואנדו, פיאניסימו, פורטה פורטיסימו) גם הסולמות עולים ויורדים (מודולציות). דווקא הפשטות הזאת מסעירה. בדמיוני אני רואה את הרגעים לפני המוות השיא והאנטי קליימקס, הדעיכה האיטית והמלנכולית. חוויה שעברתי זה עתה עם מותו של אבי. ככ קשור הקטע לאבי כי הוא היה זה שמאזין למוזיקה קלאסית והדביק אותי בחיידק…

אני עדיין לא קולטת שהוא לא איתנו עוד. עכשיו נותר לי רק לדמיין אותו. זה אחד הקטעים שיזכירו לי אותו ועם השמעת הקטע הוא עדיין חי. יותר חי מתמיד. אני חוזרת איתו לאותה ילדות מאושרת שהלכה ונעלמה עם השנים…

אתה זוכר אבא? אתה זוכר שבכיתי? אתה מקשיב?

בעתיד אשמיע לך עוד קטעים שאהבנו. יהיה לנו זמן איכות שמזמן לא היה לנו. ביי אבא.

טסה טסה הרכבת

מחר כאשר בני החייל ירצה לחזור לבסיס הוא לא יסע ברכבת. משום מה חשבתי שהנשמות הטובות ביטלו את הדבר הזה ונענו לקריאות הזעם. אך לא כך הוא. איך הוא יגיע לבסיס? אפשרות אחת שישלם, אפשרות שניה שיסע באוטובוס שעדיין חינם, אפשרות שלישית יש הסעות עם כוס קפה ועוגיות רק שאני לא נתקלתי בהן אפשרות רביעית עפי הצעתו של רוני דניאל שיגיעו 3 שעות מאוחר יותר. כמה נפלא.

ראשית פני מופנות לדפני ליף סתיו שפיר קונטס וכל מנהיגי המחאה ותומכיה. זה מה שהצלחתם להשיג? סבבה כל הכבוד לכם. חינוך חינם מגיל 3 עדיין אין אבל הצלחתם להשיג את הקיצוץ המיוחל במשרד הבטחון. מי חשבתם שיאכל אותה ראשון? ובכלל איזה מן רעיון מטופש זה לקצץ בתקציב משרד הבטחון כאשר אנחנו מוקפים אויבים מכל הכיוונים וגם מתוכנו. זה פרט שולי. ואני אישית מה אני צריכה חינוך חינם מגיל 3? כשהילדים שלי היו בני 3 שילמתי במיטב כספי לגן טרום חובה. אז אל תבכו עכשיו שאין גנים ואין גננות. היו ויש גנים עירוניים ציבוריים רק שזה עלה הרבה כסף. ועכשיו אני צריכה שוב לשלם. כי מי ישלם עבור נסיעה של חייל קרבי שמקבל 700 שח לחודש? עוד מעט יקצצו להם גם בביגוד ובמזון. את המדים נאלץ אולי לקנות בשקם.

כל הנושא של חיילי צהל טעון שיפור כבר מזמן. 3 שנים מחייהם תורמים האנשים היקרים האלה ללא תמורה. הם חיים בתנאים של עבדות. לבן שלי למשל אין מגורים. הוא ישן במתקן אותו הוא מפעיל כמו בתוך קופסת סרדינים. לבן שלי אין מטבח וחדר אוכל. הוא וחבריו צריכים לבשל ולאכול באותה קופסת סרדינים. הבן שלי חייב לעשות מה שאומרים לו כי כך נהוג בצהל. הבן שלי עובד סביב השעון כי הוא חייל קרבי ומקבל רק 700 שקל. הכל בשביל המדינה. והמדינה הזאת לא יכולה אפילו לדאוג שיגיע בשלום לבסיס.

אני חושבת שהגיע הזמן שנקום ויעשה צדק חברתי גם בחיילי צהל. הגיע הזמן לתגמל את חיילי צהל בשכר מינימום לשעות היום ותוספת לשעות הלילה. כמו כן תוספת סיכון שהרי האנשים היקרים האלה מסכנים את חייהם בשביל אותם חולירות תלאביביות שבחרו לא לשרת מטעמים אידיאולוגיים נוסח המשתמטת דפני ליף והמשתמט איתי טיראן וגם יש להם עוד חוצפה לשנוא מתנחלים שמתגייסים ושומרים עליהם או חרדים שעושים בדיוק אותו הדבר כמוהם. לו יכולתי הייתי אומרת לבני היקר לא לחזור לבסיס עד שהוא יקבל את המינימום שמגיע לו אבל כמובן שבמצב זה הוא עלול לעבור למתקן כליאה בתנאים יותר גרועים מאשר צפויים לרוצחים מאיתמר שבמקום עונש מוות הם יושבים ומחייכים ורק השוטרת שסטרה להם ננזפת. אמרתי כבר שזו מדינת חכמי חלם? רק הבעיה שבני ואני הם קורבנות החלמאות. בושה וחרפה. המדינה המכוערת הזאת פשטה את הרגל ומבחינתי איבדה את כבודה האחרון. אין בי שום גאווה להיות ישראלית.

דרכי החדשה

דרכי החדשה החלה בנר שלישי של חנוכה

פתחתי את דף הפייסבוק, בדף הבית קבלתי הודעה מעיריית חיפה על יריד תעסוקה

אמרתי, נלך, מה אני כבר יכולה להפסיד

הלכתי, בחנתי, בדקתי שוחחתי ואפילו נרשמתי. מה יש להפסיד מקסימום יגידו לי לא, כרגיל. אמנם אני אשה זקנה אבל לא בכל מקום רואים את זה. לפעמים שומעים רק את הקול שלי. זה מה שאמרתי לבחורות שרשמו אותי.

אחרי כמה ימים אני מקבלת טלפון: דפנה את מוזמנת ליום התרשמות

ואללה, זה נס חנוכה

יום ההתרשמות כלל כמה סימולציות וראיון אישי. יצאתי בהרגשה טובה. חשבתי שעשיתי טוב את הסימולציות וגם הרגשתי שאמרתי את הדברים הנכונים בראיון.

עוד לא הספקתי להגיע הביתה טלפון: דפנה אני שמחה לבשר לך שהתקבלת. התייצבי אצלינו במוקד ב- 27 בדצמבר. את מתחילה קורס. אם תסיימי אותו בהצלחה תשובצי לעבודה. יו איזה כיף.

התייצבתי ב- 27 במוקד, ביום בו אבא הועבר לבית חולים איטלקי. ידעתי שהוא לא יצא משם חי, מותו זה רק שאלה של זמן. התפללתי שזה לא יהיה בזמן הקורס. תפילתי לא נענתה ונאלצתי להעדר ולהפסיד המון חומר חשוב. ואף על פי כן עברתי את הבחינה.

זו אם כן דרכי החדשה. אחרי 20 שנה של מפח נפש, דלתות סגורות, עבודות זמניות לא מתגמלות ובגילי המופלג, אני חוזרת למעגל העבודה.

פכים קטנים

זהו זה. אני בבית. שמתי לי פודרה והלכתי. צריך להתאושש ולחזור לתלם אך בינתיים כמה זוטות.

 

ההספד שלי

 

שלום לך אבא

אתה שם כבר למעלה מסתכל עלינו

ואנחנו עוד לא מאמינים

למרות שנגאלת מיסוריך

היינו רוצים שתהיה עוד קצת איתנו

הדבר הנורא הזה פגע גם בך

ראינו איך אתה הולך ודועך הולך ונעלם

והיום אתה כבר שם

 

שלום לך אבא

מאז שנולדתי אני מכירה אותך

ועכשיו הלכת לי נשארתי יתומה

היית אבא טוב

עכשיו אני נזכרת איך סחבת אותי על הכתפיים, איך גרדתי לך בגב, איך הלכנו יחד לסבתא

איך עזרת לי להכין שיעורים, איך זרחו פניך כשהתחתנתי, איך זרחו פניך כשנולדו ילדי

 

שלום לך אבא

חשבתי שתחיה לעולם

חשבתי שתאריך יותר משהארכת

תמיד היית בריא וחזק וגיבור

ופתאום נפלת ולא קמת

פתאום אין לי אבא

את בתך הבכורה השארת יתומה

ביום כיפור אלך ליזכור, לא אברח

לא אודה על כך שאיני צריכה ללכת

שלום לך אבא

יהי זכרך ברוך

נוח בשלום על משכבך.

דפנה

 

 

 

 

 

סיר הלחץ

 

7 ימים ישבנו ביחד עד להתפוצץ. 3 מכשפות פולניות.

אמא התחילה להזכיר כל מיני פרשיות שרצוי לשכוח. כמו למשל מלחמת לבנון השניה והזכות לשקר. לחפור שוב ושוב ושוב על דברים שכבר גרסנו עד דק ולדון בכל חבריה והצלחותיה של אחותי. זה לא חדש, זה מה שאני בורחת ממנו כבר שנים ועכשיו אין לאן לברוח. מזל שבאו מנחמים.

לא יכולתי כבר לראות את החבר של אחותי עם כל האוכל שהוא הביא והפינוקים. רק הפרצוף שלו עיצבן אותי. למה כל יום אני צריכה לראות אותו למשך שעות? אבא שלי נפטר ואין לי כוח לראות כל הזמן את הפרצוף הזה או לשמוע את הקול הלחשושי והמונוטוני שלו. הוא לא שייך למשפחה. כל אורח בא קצת והולך. הדבק הזה אי אפשר להפטר ממנו.

אמא כל הזמן דיברה בזכותו

אחכ התחילה להלל את אחותי גם לנוכח החבר הזה וגם שאר הזכרים שהסתובבו סביבה להביע תנחומים האקס, המאהב, ינקלה ועוד אחד.

היא יכולה להשיג כל דבר שהיא רוצה כך אמא אמרה בגאווה

אמרתי לה שאני לא אוהבת לשמוע אותה מדברת ככה על אחותי ואני רוצה הביתה ועדיף שתסתום אם היא לא רוצה שתפרוץ כאן מריבה

מריבה בכל זאת פרצה יותר מאוחר סביב בתי האבות

עוד לא קמנו מפגעי בית האבות הסיעודי ואחותי שוב משכנעת את אמא להכנס לדיור מוגן אחרי שפעמיים נרשמה וויתרה. מהרגע שהתיישבנו בית אבות בית אבות בית אבות.

אמרתי לה שהיא אינטרסנטית. עוסקת בשיווק כאשר המת עוד מוטל לפניה. לא לאבד רגע.

יש לה חברה שתפקידה להכניס אנשים לבתי אבות והיא לוקחת על זה אחוזים ואחותי עובדת בשביל החברה הזאת

היא התעצבנה והחלה לצעוק אך שוב דיברה בזכות בתי האבות. בדיוק כמו שאמרה שאמא לא יכולה לטפל באבא בבית כך היא משכנעת את אמא שהיא לא יכולה להשאר לבד.

אמרתי לה אנחנו יושבים שבעה וכל עוד אני כאן אני לא רוצה לשמוע כלום על בתי אבות. כשנקום שתדבר כמה שהיא רוצה עכשיו לא.

היא המשיכה לדבר בזכות בתי אבות כאילו לא אמרתי כלום ובסוף הסתלקה לה עם החבר שלה

אני חושבת שהייתי עוד עדינה איתה כי מה שיש לי לומר לה על בתי אבות הרבה יותר בוטה וקיצוני.

 

מנחמים

 

מזל שבאו הרבה מנחמים להסיח את הדעת אבל זה קטע מזה מעייף. שבוע ימים לעסוק בקבלת אורחים ואין מנוח, זה יוצא וזה בא. לא ידעתי כמה זה מעייף. מצד אחד רוצים שיבואו וסופרים כל אחד ואחד ומצד שני נופלים מהרגליים. הלסתות לא מפסיקות לעבוד, או בשביל הכיבודים או בשביל הדיבורים. אפשר רק לכתוב ספר על כל אלה שבאו וגם אלה שלא. אבל בשביל זה אני צריכה להתאפס

 

יומולדת

 

אחותי חגגה יומולדת ביום שישי.

היא ואמא רצו שנרים כוסית באמצע השבעה

לדוד שלי מגרמניה יש היום יומולדת. הוא בן 91

הן התקשרו לברך אותו וביקשו גם ממני

לא יודעת

נראה לי מוזר לברך מישהו ליומולדת ביום שקמים משבעה

אי אפשר לחכות עוד כמה ימים?

 

תודה

 

תודה לכל מנחמי באשר הם, בחיים האמיתיים, בישראבלוג, בפייסבוק ובכל מקום

 

מחצית השבעה.

ההודעה

 

אבא מת אור ליום שלישי בבוקר. התעוררתי בחושך ושמעתי את סוסון מדבר בטלפון. סבא מת? כן, סבא מת. זהו זה נגמר. תבואו אלי ב-8 בבוקר אמרה סבתא. שבת לפני זה ביקרתי את אבא בבית חולים איטלקי. הוא דיבר ללא הפסק. חלק דברים של טעם חלק מתוך הזיה, הוא פתאום זכר שוב את מס’ הת.ז. שלו אבל הוא הצמיד את זה למס’ של האוטו. הוא כל הזמן דיבר על אוטו, ועל זה שהוא בבית וצריך ללכת לסופר. הוא דיבר על למעלה ועל למטה. יומיים אחרי זה הוא הפסיק לדבר. אמא מספרת שהיא באה לבקר אותו הוא ניסה לדבר ולא הצליח. דמעות עמדו בעיניו. אמא אמרה שהיא מרגישה שהיא לא תראה אותו יותר ואכן כך היה

 

סידורים

 

הגענו לאמא, אחותי היתה שם. אמא אמרה שצריך לנסוע לבית חולים איטלקי. אחותי החליטה שהיא צריכה להביא מהבית כל מיני דברים שהיא שכחה. כך שהגעתי רק עם סוסון ואמא. הודעתי לחייל בסמס סבא מת. הוא חיכה לנו בבית חולים איטלקי. מקום יפה בית חולים איטלקי אך מי שנכנס לשם לא יוצא חי. שוב אותה דממת מוות, אותו השקט. קבלתי מעטפה. הייתי צריכה להביא אותה למשרד הבריאות. לקחתי איתי את החייל ונסענו. סוסון נשאר עם אמא. אחותי קבעה איתי כבר בחברה קדישא, אמרה שהיא כבר קימבנה חלקת קבר טובה. ממשרד הבריאות קיבלתי פתק להעביר לחברה קדישא.

 

חברה קדישא

 

הגעתי עם החייל לחברה קדישא אחותי עוד לא היתה שם. התפלאתי. שכחתי לגמרי מהקומבינה שלה והתיישבתי ליד פקיד. הוא שאל אם אני רוצה בחיפה או בתל רגב. אמרתי בחיפה. הוא שאל אותי איפה בדיוק ואמר שהחלקה בחיפה עולה הרבה כסף. התקשרתי לאמא לשאול מה היא רוצה, חיפה, תל רגב, חלקה כפולה. היא אמרה חלקה כפולה בחיפה. הפקיד שאל אותה אם יש איזה קרוב משפחה שהיא רוצה להיות לידו, היא אמרה את שמות הוריה אך לא את שמה של סבתי, אמו של אבא. אני אמרתי את שמה ורק שם היה מקום. כמעט קנינו את החלקה ואז אחותי באה.

 

החלקה

 

היא אמרה ששוטר תפס אותה מדברת בטלפון ורשם לה דוח. שאלה למה לא חיכינו לה. אמרתי שכבר סידרתי חלקה. אבל היא התעקשה לקמבן חלקה. נו, טוב, ויתרתי לה כרגיל והתחלנו את הכל מההתחלה. היא אמרה שהיא קימבנה חלקה טובה ומוזלת בעזרת בעלה לשעבר, חבר שלו, וזאת שקימבנה את הבית אבות. טוב שיהיה. בסוף קיבלנו את אותה חלקה שאני סדרתי באותו מחיר, כך שאפשר להשיג את אותו הדבר בדיוק בלי קומבינות. קבענו חלקה, מועד הלוויה, התחבקנו והלכנו הביתה. היא אמרה מספיק עם הברוגזים, אל תהיי אתי ברוגז. אמרתי אני לא ברוגז ואת תפסיקי עם השטויות. את זוכרת כמה נחמד היה פעם? היא אמרה. כן אני זוכרת. מעתה נהיה כמו פעם היא אמרה.

 

הלוויה

 

הלכנו הביתה והודענו לכל מי שזכרנו. כמו כן הדבקנו מודעות אבל ועשינו מודעה בעיתון.  ההתראה היתה קצרה. חשבתי שאף אחד לא יבוא. דווקא באו. אפילו מנס ציונה. התכנסנו בבית ההלוויות, כא שאל איך השגנו חלקה כזאת טובה, אחותי סיפרה על הקומבינה, אני אמרתי שפשוט היה מקום ורק צריך לשלם בשביל זה. בשעה היעודה הופיע רב צעיר תכול עיניים וקרא לנו לזהות. זה השלב שהכי פחדתי ממנו. רק אני ואחותי הלכנו לזהות. אמא לא. זיהינו. יצאנו חזרה, הוא אמר שצריך לקרוע את הבגד בידי אישה. קודם אמא אחכ אחותי אחכ אני, היי אני הבכורה אמרתי. זה לא משנה. לי זה כן משנה. נשאנו הספדים אני ואחותי. רציתי שהמקהלה שלי תשיר שיר אבל אך ההודעה לא הגיעה אל כולם. לאחר ההספדים ביקש הרב ארבעה גברים שיובילו את המת לדרכו האחרונה. המת זה אבא שלי אבל אני לא ממש מקשרת ביניהם

 

קדיש יתומה

 

נעמדנו סביב הבור המוכן, הרב נשא תפילות בקולו הערב. מן אנטיתזה לכל הסיטואציה. רב צעיר ויפה עם עיניים כחולות וקול ערב שקובר את אבא שלי. סוג של אוקסימורון. גם החלקה הנאה הנשקפת אל הים זה סוג של. עצמתי את עיני ולא ראיתי דבר. הרי זה לא אבא שלי שיורד אל הקבר. לא יכול להיות שזה אבא שלי. מי אומר קדיש שאל הרב. חיפשנו גבר יתום. אתן יכולות לומר קדיש – אמר הרב. אנחנו? אבל צריך גבר אמרה אחותי. היו לו רק בנות ומן הראוי שאתן תאמרו קדיש אמר הרב. אחותי לא הסכימה. היא כנראה כבר סיכמה עם מישהו. אני אומר קדיש – אמרתי. וכך קראתי מן הכתוב ‘יתגדל ויתקדש שמי רבא….’

 

שבעה

 

באנו לבית ההורים והתחלנו לשבת. את תסתדרי עם אמך ואחותך? שאל אותי החייל. אני מקווה – כך אמרתי. אם לא תסתדרי תגידי לי. באמת לא קל לי להיות עם שתיהן ועתה רק הן נותרו. ביום הראשון רוב המבקרים היו מטעמה של אחותי. אני ואמא נעלמנו. זה נראה כמו אירוע פרטי שלה. היא התחילה להתפאר על הקומבינה, המשיכה להתפאר על הבית אבות ואני נשכתי את השפתיים. הרי היא הרגה אותו שם בבית אבות. איך אפשר להפוך רע לטוב בהבל פה. החבר שלה היה שם. כן, יש לה חבר חדש, נראה נחמד בהתחלה אבל כרגע הוא מצטייר בעיני כדביק נודניק ומעצבן. נמצא שם כל יום יושב מחייך מתבדח, מביא אוכל עד בחילה. גם חברים אחרים שלה באו, ינקלה, המאהב ועוד איזה אחד שהיא לא רצתה, ממש מצעד. עד מהרה גילינו ששום דבר לא יכול להיות כמו פעם. היא הלכה בדרכה ואני הלכתי בדרכי. באו אליה חברותיה, היא דיברה על עסקים, אופנה, מותגים, הצלחות, קומבינות, באו אלי חברי, דברנו על מוזיקה , מחשבים, מן תהום פעורה בינינו ואנחנו כמו בסיר לחץ. שרק לא יהיה פיצוץ. אמא כבר התחילה עם השטויות שלה הרגילות. היא אפילו סיפרה שאחותי קנתה עוד דירה לפני 3 שנים ועוד כמה דברים שנשמרו בסוד מפני. היא מעיזה את לא כך אמא. עוד מעט ואנחנו שוכחים למה אנחנו שם. גם לא קיבלנו הנחות מדויקות כיצד לנהוג. אחותי מנהלת את העסק שלה ויוצאת החוצה באמצע. כל אחד יעשה מה הוא מרגיש היא אומרת ואני אומרת שצריך לתת כבוד למת לפחות בשבוע הזה. הרב הצעיר השאיר לנו מס’ טלפון כדי שנשאל. הוא נשמע ליברלי לעילא. צריך רק לומר פעמיים קדיש ביום, בשבת לא יושבים שבעה, ולכן אני כאן, ואפילו אין צורך בכיבודים. זה לא מינהג של אשכנזים, לא כיבודים ולא ארוחות שחיתות. אפשר גם ללכת לישון בבית ולבוא למחרת בבוקר אבל לא ללכת לקניון או לפאב. אתמול היה לאחותי יומולדת. היא ואמא רצו להרים כוסית… שירימו בלעדי. עכשיו אני בבית. בערב אני חוזרת. אני אוהבת את החברים שלי שבאו ויבואו והכי את הילדים המקסימים שלי. בערב אני חוזרת. שרק נחזיק מעמד. מזל שיש שבת.

אבא שלי מת

זהו, זה נגמר…..

שיעור ראשון.

היום אנחנו נאכל ארוחת ליל שישי כך אני. יהיה  לנו בית חם, נשתה יין נדליק נרות

לא אני לא רוצה – אומר סוסון. – אני לא רעב

אני הולך לישון – אומר החייל – תעירי אותי, לי זה לא משנה.

אני כבר כמעט מוותרת. שיעשו מה שהם רוצים הם ילדים גדולים.

לא, אני לא אוותר. אני הבוס בבית. אם אני מחליטה כך יהיה. אני רוצה ארוחת שישי חמה ונעימה. כמו משפחה, לא לוותר לעצמי ולא לוותר להם. נכון שאני מתעצלת ונוח לי שכ”א יקח משהו לעצמו בזמנו החופשי, רעבים לא נהיה.

טוב, אם אתה לא רוצה אני אוכל רק עם החייל – אני אומרת לסוסון

קום, קום מהמיטה- אני אומרת לחייל – אתה שאלת פעם למה אנחנו לא אוכלים ארוחות שישי אז קדימה אחכ אל תבוא בטענות.

החייל קם

סוסון מתיישב לשולחן

והרי לכם ארוחת שישי חמה ונעימה.