סופר נאני החדשה

לסופר נאני היא מיכל דליות יש תוכנית חדשה שמעלה בי הרבה שאלות ותהיות.

הפעם היא מטפלת במשפחות של גרושים וילדיהם ואני אחת כזאת

זה גורם לי לפשפש ולתהות: האם אני בסדר? האם אני אמא טובה לילדי? האם לא טעיתי ואני אפילו לא מוכנה לחשוב על זה?

כן, אני גרושה עם 2 ילדים. ויש לי איתם בעיות.

אני יודעת שעשיתי הרבה טעויות, אני רואה את הטעויות שלי כשאני צופה בתוכנית…

בתוכנית של אתמול הראו זוג שלא מדבר כלל.

כבר מההתחלה הם היו 2 עולמות. הוא היה עסוק בכל מיני כיפים, היא ישבה בבית וחיכתה לו

לעולם ההזוי הזה הם הביאו ילד והמצב נעשה רק יותר גרוע

הם התגרשו

היא נשארה עם הילד הוא הקים משפחה חדשה

השאלה שאני שואלת איך הוא הצליח עם המשפחה החדשה שלו ואיך אשתו הראשונה מרגישה עם זה

אני בטוחה שהרגשות קשים….

גמני ובעלי היינו 2 עולמות נפרדים ולעולם הזה הבאנו ילד

ובסוף התגרשנו

הוא הקים משפחה חדשה אני לא.

אין לו ילדים במשפחה החדשה הזאת כך שזה פחות כואב….

הוא גם חי בחול כך שמבחינתי זה טוב

אבל בכלל לא בראש שלי שהילדים צריכים אבא

ובכלל לא חשוב איזה אבא.

אני כל הזמן פועלת כדי להרחיק את האבא.

נכון הוא חרא של בנאדם והוא עשה המון דברים ועדיין עושה

אבל הילדים שלי צריכים אבא ואין להם.

מצד שני אני מודעת לכך שהם צריכים אבא

וגמני צריכה שיהיה להם אבא. זה יוריד מעלי הרבה עול

אין לי גם שום קשר עם אשתו החדשה

אני לא בטוחה שזה רק בגללי אך זה המצב.

אני יודעת שאני לא מוכנה לראות את הילדים שלי עם ‘אמא’ אחרת.

סוסון עכשיו הוא ילד שלי

יותר מדי ילד שלי.

הוא עוד מעט בן 30

הוא עדיין  דורש שאכין לו אוכל…

שוב בא לי שסופר נאני תבוא אלי ותסדר לי את העניינים.

אמרתי לו פעם שאם הוא לא יכין לעצמו אוכל אביא לו את סופר נאני….

בסופו של דבר העניינים הסתדרו שם במשפחה ההיא. השתפרו

הזוג הגרוש התחיל לדבר. היא נתנה לו להכנס לבית, הוא אמר לה שלום ולא התייחס אלי כמו אל רוח

גם הילד התחיל לדבר, טען שאשתו החדשה של אביו לא נחמדה אליו.

סופו של עניין המשפחות נפגשו.

האם אני אהיה מוכנה לפגוש את אשתו של בעלי? אני חושבת שלא.

בעבר אמנם נפגשנו ואפילו דברתי אתה והיא היתה נחמדה

אבל משהו קרה…

ימים ראשונים בעיר הגדולה

לא יודעת איזה פרץ של נוסטלגיה נתקפתי. כנראה שאיני מסוגלת להתמודד עם הבעיות של היום…

 

עזבתי את חיפה. היה לי טוב בחיפה אבל בכל זאת עזבתי ועד היום איני מבינה מה בדיוק דחף אותי לעשות את המעשה הזה

שוב מצאתי את עצמי בעולם חדש בלתי מוכר. עולם שצריך ללמוד אותו ואין לי מושג מה מצפה לי ממנו.

תחילה גרתי אצל חברה. סטודנטית שעשתה לי טובה עד שאמצא דירה משלי.

מצאתי דירה בצפון תא רחוב סוקולוב. קצת רחוק מהאוניברסיטה.

היה לי נורא מוזר. הכל, תא, המצב, הכל. לא הבנתי איפה אני חיה איפה אני נמצאת ולמה הגעתי לכאן. קוראים למצב הזה הזוי ואכן הרגשתי כמו מרחפת באיזו עננה לבנה ומחכה לאיזו נחיתה על כדור הארץ.

למה אני בתל אביב? אני לא אוהבת את תל אביב. אף פעם לא אהבתי. מה אני עושה כאן בכלל? צפון תל אביב. מה לכל הרוחות מוצאים במקום הזה. אין בו כלום. בתים משותפים ישנים, על כל דלת סימני פריצה, בסדר, זה קרוב לדיזנגוף המהולל הזה. מה בכלל יש בדיזנגוף? יש שם נוף? חוץ מחצרות בתים אני לא רואה כלום, קירות מתקלפים וכביסה.

ואני עכשיו לבד. לבד עם 2 שותפים בדירה. אף פעם לא גרתי עם שותפים, ואני צריכה ללמוד להסתדר איתם. מישהי שגרה שם לפני אמרה שאחד מהם חמוד והשני בלתי נסבל. אני דווקא הסתדרתי עם הבלתי נסבל ואילו עם החמוד לא הסתדרתי לחלוטין. הבית היה מלוכלך, הם ציפו שאנקה אותו. אני? אני לא יודעת לנקות, אני לא יודעת לבשל, אני לא יודעת כלום. באתי ללמוד ביולוגיה וגם ביולוגיה אני לא יודעת. אין לי שמץ של מושג לא בביולוגיה, לא במתימטיקה, לא בפיזיקה, לא בכימיה, מה הכנסתי את עצמי לזה?

אני לא מכירה אף אחד בעיר הגדולה, אף אחד. כולם זרים לי, המקום זר לי, אין לי הכרות מוקדמת עם איש מהשכנים, עם איש מהסטודנטים, למה באתי לכאן? למה עזבתי את סיר הבשר של חיפה? את האמנות, הריקודים, החברים, המשפחה, הנוף, הים, מה עשיתי לעצמי?

התקשרתי לאיש ההוא. רק אותו אני מכירה אבל הוא בכלל לא רצה לדבר אתי. אולי בשבילו אני כאן ואני אפילו לא יודעת את זה…

אני רוצה הביתה. אני חוזרת הביתה אמרתי לעצמי פעמים רבות

אבל האיש האחר שבי אמר לא דפנה את לא חוזרת הביתה. תתמודדי.

התמודדתי.

ריקודי נוסטלגיה

איזה מחלות יש לאנשים בגיל שלנו – אמר לי האקס

– מי, מי חולה?

הוא לא רצה לומר…

 

….פגשתי אותו לפני שבוע בים. שמעתי לא מכבר שהוא גמר את הקריירה. הוא באמת נורא השמין, הלך עם מקל, בקושי הכרתי אותו.

הוא היה רקדן על. הוא היה בחבורה המובילה של הדבקות והריקודים הבלקניים. הוא היה מקפיד על הצעדים הנכונים באמת וכאשר כולם היו משבשים שיבוש ישראלי מצוי הוא היה רוקד נכון. לא שהצעד הנכון היה מסובך יותר אבל ככה זה אנחנו. הוא היה סנוב על רחבת הריקודים ואי אפשר היה להתקרב אליו. סנוב. אנטיפט. מה שתגידו. מחוץ לרחבה הוא היה הרבה יותר סימפאטי ואם היית פוגש אותו ברחוב הוא היה מסביר פנים

ברזומה שלו הוא היה נהג אגד, מורה לנהיגה וגרוש פעמיים כאשר הגירושים השניים הוציאו אותו קצת מאיפוס.

הוא ניסה להתחיל אתי פעם אבל זה לא נדבק. הוא הזמין אותי לריקודי נוסטלגיה, וריקודי עם מודרניים אחרי שנים של פרישה מצדי. עם הנוסטלגיה הסתדרתי. עם החדשים לא. לא ידעתי אף ריקוד והרגשתי שאני מקלקלת לו את הערב. החלטנו לסגור רק על נוסטלגיה אבל גם כאן נאלצתי לשבת בצד כי חטפתי מכה חזקה ברגל. אז הוא הזמין אותי ורקד עם מישהי אחרת. וגם כשהרגל החלימה הוא רקד עם מישהי אחרת אז לא באתי יותר. חבל. היה דווקא נחמד הנוסטלגיה הזאת. גם הריקודים וגם הרקדנים. חברים ותיקים שנעלמו מחיי וחזרו… איזו קבלת פנים היתה לי כשחזרתי לראשונה לנוסטלגיה…

בינתיים הוא שם אותי על אש קטנה וכאשר היה מרתון בקיסריה ההיא הבריזה לו והוא הזמין אותי במקומה. באתי בשמחה. הוא גם לקח שם חדר והציע לי לישון שם איתו. לחברה הוא אמר: דפנה תבוא כמו אמבולנס, אז באתי כמו אמבולנס וגם חזרתי הביתה כמו אמבולנס…. וזהו…

 

לפני שבוע פגשתי אותו בים. הוא סיפר שקטעו לו רגל והוא בקושי רואה. סכרת. בזמנו באמת הוא אמר לי שהוא חולה סכרת… אבל עד כדי כך…

אבל הוא ממשיך לרקוד עם פרוטזה. עם מי? עם אחותי. כשבת הזוג שלו לא באה הוא מזמין את אחותי לרקוד. כך הוא סיפר לי. הוא כבר יודע שאנחנו מסוכסכות. הוא שאל אותה עלי והיא אמרה לו שאנחנו לא בקשר.

סבבה. לפחות גם היא נאלצת לענות על השאלה המעצבנת מה שלום אחותך, אבל מי הביא אותה לראשונה לריקודי עם?מי? גם פה היא יורשת אותי?

נג-מר

כמו ששימי תבורי אחד מדיירי הבית היה אומר

באסה

זה לא כל כך נננעים לראות ערוץ 20 סגור

כאילו בשביל מה יש עכשיו לקום

נג-מר

את הסוף הרגשתי כבר לפני שבועיים כשליעוז הודח

למה דווקא ליעוז אני לא יודעת.

ההפקה כמעט לא התייחסה אליו למרות שהיה דומיננטי בבית.

היתה הרגשה שהבית ריק

17 איש היו ביחד, רבו, אהבו, צעקו, שנאו

ופתאום מן שקט שכזה

סופה של תקופה

שוב תקופה מסתיימת ומתחילה חדשה

מעניין מה היא טומנת בחובה

 

 

אני בת 25

לא, לא באמת. הייתי מזמן בת 25 , רק השאלה אם הייתי יותר חכמה מהיום או יותר טיפשה מהיום.

את הסוגיה הזאת עוררה בי עדה ק. כאשר הביעה פליאה מחכמתו של בנה בן ה-25 . לי נראה שבני 25 הם כבר גדולים וחכמים מספיק ואני באופן אישי חושבת שהייתי אז יותר חכמה מהיום, למרות כל נסיון החיים. כל החיים היו אז לפני. היום הם ברובם מאחורי. היו יותר אמביציות, תקוות, אנרגיות…

 

… הייתי סטודנטית שנה ג’ כשהייתי בת 25. נשואה, נשואה שנה. עברתי שנת נישואים לא פשוטה בכלל. גרתי אז בתלאביב בשכונה שנקראת מעוז אביב. איכסה של מקום. שיכונים מתקלפים. גרתי בשכירות. בעל הבית היה נחמד אבל בתום שנה הייתי צריכה לעזוב. הבת שלו התחתנה. זה היה המזל הגדול שלי.

לקראת העזיבה ולכבוד יום הולדתי ה-25 עשיתי מסיבה גדולה. לא אצלי ולא לבד. בשותף עם חברה מלהקת המחול, שגרה בבית ענק. אצלה בבית. לא זוכרת הרבה מהמסיבה הזאת. אני מנסה. היא היתה רבת משתתפים ואת רובם בכלל לא הכרתי. זה לא הפריע לי. אולי קצת. היה כיף, היה שמח, היה הרבה אוכל, אוכל שבכלל לא הכרתי כמו למשל גבינת עיזים, הרבה ריקודים עד הבוקר. היה משהו מוזר עם החברה הזאת. היא אמנם היתה גרה בבית הזה אבל אבא שלה היה גר במקום אחר ובעלת הבית לא היתה אמא שלה. אבל אני לא נכנסת לזה. אחותי הוזמנה למסיבה ובאה. אבל אורח אחד היה חסר. בעלי. הוא לא בא. הוא לא היה בא אתי לשום מקום….

כן, המסיבה הזאת היתה קו התפר בין שנת הנישואים הראשונה שלי לבין השנה השניה.

השנה הראשונה היתה כאמור זוועתית. הייתי כאמור סטודנטית שנה ג’ לביולוגיה, עבדתי גם באיזה מקום באוניברסיטה ורקדתי בלהקת המחול של האוניברסיטה. אוניברסיטת תא. בעלי לעומת זאת לא עשה כלום. הוא ישב בבית שתה קפה שחור ועישן סיגריות. הבית היה מלוכלך ומסריח, הוא גם חיכה לי שאנקה אותו למרות העיסוקים הרבים שלי ורבנו לא מעט על כל הנושא הזה. בכלל הצטערתי שהתחתנתי איתו. באמת מה זה הדבר הזה? רציתי להתגרש חודש אחרי החתונה אבל נתתי לזה עוד צ’אנס. מחוץ לבית היו לי חיים טובים דווקא. שנה ג’ היתה שנה כיפית, המון טיולים מהממים, החומר הנלמד היה פחות קשה ויותר מעניין, גם מלהקת המחול מאוד נהניתי, היו לנו הופעות, נפגשנו עם סלבריטאים, לפעמים יותר נחמדים, לפעמים סנובים מגעילים. השתתפנו פעמים רבות במופעים או מפעלים גדולים. מטעם העבודה נסעתי לסיור לימודי בלתי נשכח בסיני, ליפקין היה הבוס שלי, אחיו של אמנון ליפקין המפורסם. רק בבית היה זוועה.

אבל יום אחרי המסיבה הזאת היינו צריכים לארוז את הדברים ולעבור לרחובות. בעלי המובטל והמתוסכל התקבל לתואר שני במכון וייצמן וזה היה מעבר מחושך לאור. הוא התחיל ללמוד וגם לקבל משכורת. ככה זה במכון וייצמן. גם קיבלנו מעונות כך שאוכל היה במסעדות של המכון והיתה גם אישה שמנקה את המעונות, חשמל ומים על חשבון המכון. והכי חשוב בריכת השחיה. אותו סיוט תלאביבי הפך באחת לגן עדן. אני עצמי עשיתי השלמות והלכתי גם לעבוד ב-18 – המרכזיה הבינלאומית. עשיתי עבודה סימינריונית על קפה שזכתה לשבחים רבים כאשר את החומר המקצועי אני לוקחת כבר מהספריה של המכון. לקחתי עוד כמה קורסים באוניברסיטה, בשלוחה של אבו כביר, הכי מעניינים שיש, פאוניסטיקה, אתולוגיה, והקורס על הזנבנים של אמוץ זהבי…

 

… והיום… מה אני היום… היום אני כלום

ברוך שובך שנת 2003

לא, לא התגעגעתי, לגמרי לא. אפילו ניסיתי לשכוח אם בכלל אפשר אבל הרצח באיתמר והפיגוע בירושלים מביאים לי תחושת דז’ה וו.

שלהבת פס מחברון, התינוקת שלהבת פס, התינוק יהודה שוהם שחטף אבן בראשו, הילדה הלוקה בשכלה שנרצחה כאשר מחבלים חדרו לביתה, הילדה היפה ההיא עם השער הארוך, ילדה יפה אחרת, הרופא שטיפל בנפגעי פיגועים ועמד לחתן את ביתו, אוטובוסים מתפוצצים, בתי קפה, קניונים, זקא ותחושת הפחד אוי אותה תחושת פחד מי הבא בתור. לא לא נוסעים באוטובוסים. לי יש אוטו  אני לא צריכה אוטובוס. אבל הילדים. ומה עם בתי קפה ומסעדות? לוותר? לא , לא ויתרתי. הלכתי אז הרבה עם חברתי שולה לבתי קפה. היא רצתה לשבת בפנים כי היא פחדה, אני רציתי לשבת בחוץ כי אז הנזק פחות חמור. כמו רולטה רוסית כמו ברווזים במטווח, והקשקשת, אוי אותה קשקשת אלקטרונית. מרגע הפיגוע  לא פוסקים השידורים. שוב אותן תמונות ושוב אותן תמונות ושוב אותן תמונות עד בחילה. משה נוסבאום מדווח ומדווח שוב וכך 3 שעות 4 שעות או יותר חוזר על עצמו וחוזר וחוזר, וכל השידורים האחרים נפסקים. רק פיגוע והפיגוע מהאולפן לשטח ומהשטח לאולפן, רוני דניאל מצד אחד מקשקש על הגדר אם היא תעזור או לא תעזור ולמה כן גדר ולמה לא גדר אם היא תהיה על הקו הירוק או לא תהיה על הקו הירוק להראות להם שאנחנו לא נכנעים, ומצד שני אהוד יערי. כמו אז כמו היום ערפאת לא רלוונטי כן רלוונטי והוא אמר. ציטוט. ואז אומרים לו. ציטוט. והוא רוצה והוא לא רוצה ובלה בלה בלה. ורק שמעון פרס אומר שאי אפשר לעצור את הפיגוע אחרי שהוא יצא. כן קשקשת פטפטת שטויות ולא עושים כלום. אוזלת יד מרגיזה שבא לצעוק נו כבר תעשו משהו אידיוטים. אימפוטנטים. למה צהל לא עושה שום דבר . הצבא הכי חזק בעולם מה קורה איתו? כלום. אסור לפגוע בחפים מפשע חפים מפשע. מי כאן חף מפשע. הכל תירוצים ובלה בלה בלה. והקבינט מתכנס, כן קבינט, אפילו אותן מילים.

הפיגוע בקו 16 , הפיגוע במצה, פיגוע בצק פוסט, פיגוע בצומת יגור, קו 37 , מסעדת מקסים, מגידו, כל אלה רק באזורינו. והפחד ואוזלת היד והפטפטת. עד שיצאו למבצע חומת מגן עם 15 הרוגים כדי לא לפגוע בחפים מפשע. מה קורה לנו? מה חפים מפשע?…

2003 . הרבה דברים קרו מאז 2003 . סוסון היה חייל, חיזרון היה ביסודי, עוד לא היתה ההתנתקות, גוש קטיף עוד היה בידינו, לא שיגרו גראדים לבאר שבע, גם מלחמת לבנון השניה עוד לא פרצה, גלעד שליט עוד לא נחטף, וגם לא רגב וגולדווסר, ישראבלוג אולי התחיל את צעדיו הראשונים, פייסבוק עוד לא היה, שחורי עוד לא נולדה, ראיתי קטנטנות, לא היתה עופרת יצוקה, לא היו כאן שכנים ערבים, אבל לא למדנו כלום. אותה קשקשת וברברת בדיוק כמו פעם, אותן הבטחות שנגיב קשה אבל העולם לא יאהב את זה, אותם עסקים כרגיל, אני כבר יודעת מה רוני דניאל עומד לומר ואיך אהוד יערי הולך לפרשן ולברבר. זה לא יהיה כמו אז הם אומרים. אז הם אומרים. הלואי והם צודקים.

איך זה נגמר אז אני לא יודעת. פתאום זה נגמר.

מה קורה עכשיו אני גם לא יודעת. למה זה שוב התחיל

איזה לוקשים ההנהגה והתקשורת מוכרות לנו אין לי מושג.

בינתיים אני שומעת את אותם דיבורים. בדיוק אותם דיבורים וזה מפחיד.

שנת 2003 . חשבתי שזה כבר מאחורינו. זה לא.

שעת מבחן לנתניהו. נראה אם הוא כמו שרון עלוב הנפש או שהוא שוב יביא את הסופר טנקר

 

פורים עוד לא נגמר – בלוג בתחפושת

הפוסט הזה נכתב לבקשתה של קוראת המחשבות והבטחות חייבים לקיים.

 

מידי חודש בחדשו אני מקבלת ספר במתנה מידיעות ואפילו קראתי כמה מהם

 

1.

 

 

האי של סופיה

 

את הספר הזה התחלתי לקרוא וטרם סיימתי. אני רק בהתחלה. הכתיבה מעניינת והקריאה קולחת. הספר מתחיל כאשר אישה מחפשת את עברה. היא נוסעת לכרתים כאשר אמה סוף סוף מוכנה לחשוף את העבר בפניה ושולחת אותה אל חברתה שתספר לה. התיאור בו סבתה מועברת לאי המצורעים נוגע ללב.

 

2.

 

 

הצופן האלכסנרוני – וויל אדמס

 

ספר פעולה, יותר מתאים לו להיות סרט פעולה. הספר כתוב כמו פוסטים בישראבלוג וזה מקשה קצת לעקוב אחר העלילה. הסופר מקפיץ אותנו ממקום למקום ממצב למצב שלכאורה אין קשר ביניהם. נוקס בורח מחסן, למוחמד יש בת חולת סרטן, כולם בסופו של דבר מחפשים את הקבר של אלכסנדר מוקדון ונפגשים בסוף. העלילה  מתרחשת במצרים בין אלכסנדריה לסיני ומרחבי המדבר. הרבה דם.

 

3.

 

אני אנסטסיה – אלונה קמחי

 

את הספר הזה ממש התקשיתי לקרא. יכולתי לומר התחלתי ולא גמרתי כי גם אין צורך לגמור. הספר מורכב מחמישה סיפורים שונים, אני אנסטסיה הוא רק אחד מהם כך שאם לא קוראים את האחרים לא קורא כלום. כל הסיפורים מתמחים בביבים תל אביביים מדכאים ומיאשים. אני אנסטסיה מתאר התעללות בילדה של אב חורג ואמא לא מתפקדת, בסיפורים האחרים יש בחורה נבגדת, חולה איידס שחי עם בנזוג שלא יודע שנדבק ממנו, משהו אנכרוניסטי להפליא, חולת נפש שחיה בין ברלין ות”א בין העבר להווה, נא להצטייד בפרוזק לפני הקריאה.

 

4.

 

ימים יגידו, אנה – מירה מגן

 

הספר הזה נראה מבטיח אבל הוא לא מקיים. הוא מספר על ילד שנפגע בראשו אחרי שאחותו הנכה הרכיבה אותו על אופניים. מאחורי זה אין שום דבר. אין עלילה ואין תוכן. הסופרת מרבה להשתמש בתאורים ודימויים שונים כמו למשל מרוב תאים במוח יש אולי תא אחד שיזכור. כך היא מתארת את מצבו של החולה. זה נחמד אבל ממש חסר טעם

 

חצי שנה בלי שחורי

חצי שנה מאז שחורי הלכה מאיתנו לבלי שוב

חצי שנה וכבר התרגלנו קצת

הבית שלנו השתנה

קשה לי לדמיין את הבית לו שחורי היתה כאן איתנו

כי אין יותר שחורי

שחורי שלנו שוכנת עפר

 

אני נזכרת ביום ההוא בו חזרנו מאילת ומצאנו ששחורי פצועה

לא ידעתי שאלה הן שעותיה האחרונות איתנו

חשבתי איך אנחנו מתארגנים עם הפציעה שלה.

איך היא תשתה מים מהאמבטיה, איך היא תתנקה איך היא תסתובב בחוץ, ולא הספקנו לשאול.

בערב הבאנו אותה לוטרינר, ליטפנו אותה, אמרנו שיהיה בסדר

יותר לא ראינו אותה בחיים

 

בבוקר למחרת התקשרתי ושאלתי מה שלומה ואם היא עברה את הניתוח

הוטרינר אמר שהכל בסדר ושאבוא לקחת אותה אחהצ

אחהצ הזה לא הגיע

ישבתי לי בבוקר ליד המחשב ושיחקתי איזה משחק כשהטלפון צלצל

הוטרינר אמר צר לי שחורי מתה

לא הבנתי מה הוא אמר

לא קלטתי מה זה שחורי מתה.

באנו למרפאה שלו לראות מה קרה

היתה שם שחורי כרגיל אבל עם עיניים עצומות לרווחה.

סוסון ליטף אותה. תתעוררי הוא קרא תתעוררי

אין טעם. היא לא תתעורר

לעולם

 

מה קרה? שאלתי את הוטרינר

לא יודע הוא אמר

נתתי לה חומר הרדמה וחומר התעוררות

ראיתי שהיא מפסיקה להגיב

נתתי לה עוד אנטידוט ועוד אנטידוטים

היא לא הגיבה

אף פעם לא קרה לי דבר כזה

כך הוא אמר

 

הסתכלתי בו. מה הטעם בכל השאלות האלה. שחורי לא תחזור.

חזרתי הביתה ורציתי לצעוק

לא, לא, אל תקח אותה. זו טעות זה לא יכול להיות

הרבה זמן חשבתי שזה לא יכול להיות.

לא אני לא רוצה לדבר על שחורי בזמן עבר

לא רוצה לומר היא היתה היא היתה ובסוף נשכח אותה

לא רוצה לשכוח אותה

לא רוצה לשכוח את היללה שלה, את הפרווה שלה, את שחורי

לא יכול להיות שלא אראה אותה יותר ולא אשמע אותה יותר

לא רוצה לשייך את שחורי לעבר. היא ההווה, היא העתיד, היא לא עוד איזה עבר שאני ככ אוהבת לחיות בו

 

בימים הראשונים כל דבר הפך לצביטה בלב.

כל דבר שהעלה חיוך בגינה

כל מקום בו נהגה להסתובב

היא ישנה אבל היא לא תהיה כאן יותר

לפעמים ראינו חולצה שחורה על המיטה חשבנו שזה שחורי

לא זה לא שחורי וגם הגיטרה זה לא שחורי

שחורי מתה שחורי מתה

 

הסתכלתי באלבום התמונות, אין לי הרבה תמונות ממנה

גם לא כתבתי עליה הרבה

אך כל תמונה קיבלה משמעות אחרת

משמעות של היה ולא יהיה יותר

משמעות בין שמחה לכאב

את זה הכי כואב לקרוא

מי חשב שלא יהיו לה יותר ימי הולדת

 

החייזרון היה בצבא כשזה קרה

הוא חזר מאילת יום קודם ובבוקר הלך לבסיס

הוא היה בתחילת השירות במקום הקבוע כאשר בישרתי לו שחורי מתה

הוא היה קשור אליה יותר מכולנו

הוא היה משוגע עליה

 

בפעם הבאה שהוא חזר הביתה הוא חזר לבית אחר.

בית שאין בו כמעט כלום בשבילו

מאז כשהוא בא הביתה אני מרגישה צורך להתנצל בפניו

סליחה חייל שלי שלא שמרנו טוב עליה

סליחה חייל שלי שהבית שלנו כבר לא מה שהיה

סליחה חייל שלי שאין לך בבית את הפינה החמה והמשמחת

זו שיכולה לעזור לך להתמודד עם זמנים קשים

סליחה חייל שלי שהזמנים קשים ואין לך מקום להתנחם

סליחה חייל שלי שהבית שעזבת הוא לא הבית שאתה חוזר אליו

סליחה חמוד שלי

 

מחר ה 21.3 היא היתה אמורה להיות בת 6

היא לא תהיה לעולם בת 6

 

 

פורים שפיל

גדלנו. אני גדלתי הילדים גדלו. אני לא מתחפשת, אני גם לא מכינה תחפושות לילדים. תודה לאל שהעול הזה ירד ממני.

מה שנותר זה תחפושות של פעם

 

1. אני בגיל 4 ו-6

 

2. סוסון לא רוצה להיות ליצן

 

 

 

3. החייל שלי

 

י"א באדר

היום י”א באדר. מישהו זוכר מה זה?

גמני בקושי זוכרת. הוא קשור לתגיות כמו טרומפלדור, הארי השואג, טוב למות בעד ארצנו, הגידם, תל-חי.

פעם זה היה מותג. למדו על זה בבית הספר כל שנה, זה היה סמל למעשה גבורה, הקרב על תל חי , כפר גלעדי, קרב שבו יוסף טרומפלדור וחבריו הגנו על המולדת אך נפלו בקרב. 8 איש נפלו באותו קרב ועל שמם קרויה קרית שמונה. טרומפלדור היה גידם, איבד את זרועו בקרב אחר, בקרב על תל-חי הוא נפצע ולפני שהשיב נשמתו לבוראו אמר : טוב למות בעד ארצנו. הוא נקבר בתל חי ועל קברו עומדת מצבת הארי השואג. הגיבור בעל הזרוע האחת קראו לו ולהבדיל אלפי הבדלות אנו מכירים היום יותר טוב את השודד בעל הזרוע האחת. רחובות ומוסדות נקראו על שמו. רק בעירי יש רחוב טרומפלדור ובית ספר תל-חי. בשכונה אחרת ישנם רחובות כמו יוסף והגידם. בבית הספר תל-חי יש היום מוזיאון העוסק במורשת הקרב ההוא.

יוסף טרומפלדור קשור עם תנועת ביתר, גדוד העבודה

איכשהו היום נשכח כל הנושא הזה, גם הגנת המולדת זה לא מה שהיה פעם, גם מעשי גבורה זה כבר לא.

אולי יש לכך הצדקה מסוימת כי אחרי הכל זה היה מה שנקרא עוד פיגוע, עוד פעולה שנכשלה. אולי היום היו מקימים על זה ועדת חקירה.

אבל בואו נחזור לרגע לתמימות של פעם

הרבה שירים נכתבו על אותו קרב

היום בשירונט לא נמצא אותם. י”א באדר לא נחשב חג או מועד.

זכורים לי 3 שירים נפלאים אני מקווה שאמצא אותם ביו טיוב

 

1. עלי גבעה

 

 

 

2. בגליל בתל-חי והשיר עצמו

 

3. ליל י”א באדר

 

תיאור יותר מפורט ומדויק של הנושא אפשר למצוא כאן וכמו שהמורה אומרת – חפשו בגוגל.

 

היום גם חוגגים את  St. Patrick’s day ואת תענית אסתר. תבחרו.