היום ה-20 עדכונים מהשטח

סופסוף מילים של טעם

שגרירינו באו”ם: מי שהולך לישון עם טיל יכול לצפות שלא יקום למחרת בבוקר.

אני מצטער על מותם של אזרחים חפים מפשע מהצד שלהם, הם אף פעם לא הצטערו על מותם של אזרחים חפים מפשע מהצד שלנו.

חבל רק שהוא לא הוסיף שהם מטווחים על אזרחינו במשך 3 שבועות

חבל שהוא לא ציין שאזרחים שהולכים לישון עם טיל אינם חפים מפשע.

חבל שהוא לא הזכיר שהבית הזה התפוצץ 8 שעות אחרי ההפגזה

אגב, כרמיאל. איך זה שהם פוגעים בכרמיאל ולא פוגעים במג’ד אל כרום או דיר אל אסאד?

הפצצת הבית בקאנא – זה מה שהיינו צריכים לעשות מתחילת המלחמה הזאת. על כל קטיושה שנופלת, על כל הרוג יהודי לפוצץ כפר ערבי חיזבלוני על יושביו יחד עם הטילים והמשגרים שהם מחזיקים. והעולם יכול להמשיך לצרוח.

מסתבר שחכמי חלם הפסיקו את  הפעולות המבצעיות ליומיים. שיט. חשבתי שסופסוף הם התחילו להיות בסדר. התבדיתי. העולם צורח הם נבהלים.

מצד שני אולי יהיה לנו סופסוף שקט. הסירנות לא יצפרו, הקטיושות לא ישוגרו, החיים ישובו למסלולם ונשב גם אנחנו בארומה, על גדות הגעתון, היערות לא ישרפו, הפליטים יחזרו לבתיהם.

אם צהל לא מסוגל לנהל מלחמה שלא ינהל אותה. אם צהל לא יכול לפוצץ את משגרי הטילים מוטב להפסיק את המלחמה הזאת ומיד. אם צהל ימשיך את המלחמה איך הוא ימשיך? שוב יחפש את נסראללה בבונקרים של ביירות והקשיוטות ימשיכו להרוס את החיים שלנו? איך רוצים להרחיק את חיזבללה מהאיזור בלי לפוצץ את  הטילים והמשגרים?

שמעתי שהבלוגר אריה נפגע מקטיושה

עדכון 5.8.06 : חוזרת בי על מה שאמרתי על  מג’ד אל כרום ודיר אל אסאד. גם שם היו הרוגים

עוד הרהורי מלחמה

 

יש לי המון מה לכתוב וזה לא יוצא לי.

לא יוצא לי כי אני כועסת . על הכל.

כועסת מרירה ובאה בטענות לכל העולם. אולי הן מוצדקות אולי לא.

כן אני כועסת על המלחמה הזאת.

אני כועסת שאני צריכה לרדת למקלט כמה פעמים ביום.

אני כועסת על כך שאני תקועה בבית, כל יציאה היא סיכון.

וכך עובר לו הקיץ

וכך עובר לו החופש הגדול

אתמול יצאתי לי לשוטט במרכז הכרמל. בימים כתיקונם זוהי פעולה טריוויאלית. היום כל נסיעה היא הסתכנות. חישבתי מהו המסלול הכי פחות מסוכן והגעתי למסקנה שהכי גבוה. לשם הם עוד לא הגיעו. חיפה נראתה לי בוכה. דומעת. רחובות ריקים דגלים וסיסמאות כמו ישראל חזקה ו”אין לנו חיפה אחרת” . האחרון הכי תפס אותי. עיר גדולה ויפהפיה במצור. עיר גדולה שאף אחד לא מתיחס אליה. היו נפילות מעבירים הלאה. אמנים ובדרנים לא באים לבדר את ילדי חיפה, ואין מה לעשות כאן. אין לאן ללכת הכל סגור. המסעדות ובתי הקפה סגורים, הקניונים פתוחים בחלקם, רוב החנויות סגורות, שלא נדבר על בריכות שחיה או מועדוני ספורט, הכל שומם.

התמקמנו לנו במסעדה אחת שהיתה פתוחה. מסעדת הבנק. כל הכבוד. מסעדת הבנק ממוקמת מול גן האם ומעל גן האם שלט ענק. על השלט המיותם הזה מפורסמות כל תוכניות הבידור לקיץ. הן כבר לא תתקיימנה. ככ רציתי לראות  את דניאל סלומון. הוא לא יבוא לכאן. הכל השתבש כאן.

המשכנו לטיילת לואי. כל הכתבים מרוכזים שם. התחלתי לשוחח עם כתבי ה-NBC נופה הנפלא של חיפה נפרש לרגלינו. שקט מתוח. לולא המלחמה אפשר היה להתענג על הנוף הפסטוראלי הזה. הכתבים אמרו לי להתרחק משם. המצב מסוכן וזה לא צחוק. להם יש שכפצים. לי אין. הם עמדו להתחיל בשידור ואז אזעקה פלחה את השקט. אנחנו ברחנו למלון הסמוך. גם הכתבים עם השכפצים.

כשחזר השקט ברחנו הביתה. אפשר לחשוב שהבית הוא מקום יותר בטוח.

אני כועסת ויסלחו לי כולם. מרגיז אותי שקצת דרומה מכאן החיים נמשכים כסדרם. אנחנו במלחמה והם חוגגים. אנחנו לא יכולים להוציא את האף מהבית בלי להסתכן והם מבלים. הבן שלי אפילו לא יכול ללכת לחברים שלו. והם מדברים על סולידאריות ולחיי העם הזה. אני לא יודעת מי אחראי למצב הזה המדיניות או התקשורת. אני לא זוכרת שום מלחמה שהיתה שייכת רק לחלק מהתושבים. אני תוהה לאן נגיע עם האדישות הזאת. אולי למשל נפסיק לציין את יום השואה שהרי השואה לא אמורה לעניין את בני עדות המזרח…וגם אותי היא לא מעניינת למרות שאמי ניצולת שואה…אולי נפסיק גם לציין את יום הזכרון כפי שאנחנו מציינים אותו שהרי מי שלא איבד לא אמור להתעצב…כמו באמריקה, מה יש…

אנשים מדברים כאן על איחוד בעם. אז אני אספר לכם מה זה איחוד.

ניסיתי לחפש כמו כולם מקום מקלט. לטווח ארוך. שהרי אין טעם לברוח ולחזור לתופת הזאת. אני לא רוצה להתארח אצל משפחה. לא אצל אנשים שאני מכירה ולא אצל אנשים שאני לא מכירה. כל הכבוד לאלה שמציעים את בתיהם אך גם זה לא פתרון ארוך טווח. אני זקוקה לפרטיות שלי. יש לי את השריטות שלי והשגעונות שלי וכך גם המארחים. יש מישהו שמוכן לארח גם את החתולה שלי?

בתי המלון תפוסים עד אפס מקום. האם כולם שם צפונים? לא . אני לא מבינה למה אין מדיניות מתוכננת לשכן את פליטי הצפון בבתי מלון ובצימרים. לטווח ארוך. גם במעונות סטודנטים. לא רק של אוניברסיטת  ת”א. עד שהמלחמה תיגמר. ניסיתי לדבר עם אב הבית של מכון וייצמן. אני מכירה אותו, היה שכן שלי. מה תשובתו? אין מקום. המכון מלא סטודנטים זרים. כן חברה, יש כאן מלחמה אבל מי שלא סובל ממנה ממשיך כרגיל. אותי זה מרגיז.

בסוף יצאנו לטורקיה. פתרון זמני ומאוד יקר. זמני לגמרי. פגשנו שם הרבה ישראלים. לא מהצפון. חלק הסתכלו עלינו כמו על תופעת טבע כששמעו שאנחנו מחיפה. יא איזה מסכנים, היה שם מישהו שהציע את בית הוריו בקיבוץ תל יוסף ליד עפולה. אני לא יודעת אם עפולה יותר בטוחה מחיפה. מכל מקום תודה לו איש יקר…..

טוב, אני מקווה שאמצא איזה פתרון יצירתי למצב. עד אז כל טוב.

אגב, תלאביבים יקרים. העולם כבר חוגג עליכם. מראים איך אנחנו מפציצים את לבנון ואתם יושבים בארומה.

עוד הרהורי מלחמה

 

יש לי המון מה לכתוב וזה לא יוצא לי.

לא יוצא לי כי אני כועסת . על הכל.

כועסת מרירה ובאה בטענות לכל העולם. אולי הן מוצדקות אולי לא.

כן אני כועסת על המלחמה הזאת.

אני כועסת שאני צריכה לרדת למקלט כמה פעמים ביום.

אני כועסת על כך שאני תקועה בבית, כל יציאה היא סיכון.

וכך עובר לו הקיץ

וכך עובר לו החופש הגדול

אתמול יצאתי לי לשוטט במרכז הכרמל. בימים כתיקונם זוהי פעולה טריוויאלית. היום כל נסיעה היא הסתכנות. חישבתי מהו המסלול הכי פחות מסוכן והגעתי למסקנה שהכי גבוה. לשם הם עוד לא הגיעו. חיפה נראתה לי בוכה. דומעת. רחובות ריקים דגלים וסיסמאות כמו ישראל חזקה ו”אין לנו חיפה אחרת” . האחרון הכי תפס אותי. עיר גדולה ויפהפיה במצור. עיר גדולה שאף אחד לא מתיחס אליה. היו נפילות מעבירים הלאה. אמנים ובדרנים לא באים לבדר את ילדי חיפה, ואין מה לעשות כאן. אין לאן ללכת הכל סגור. המסעדות ובתי הקפה סגורים, הקניונים פתוחים בחלקם, רוב החנויות סגורות, שלא נדבר על בריכות שחיה או מועדוני ספורט, הכל שומם.

התמקמנו לנו במסעדה אחת שהיתה פתוחה. מסעדת הבנק. כל הכבוד. מסעדת הבנק ממוקמת מול גן האם ומעל גן האם שלט ענק. על השלט המיותם הזה מפורסמות כל תוכניות הבידור לקיץ. הן כבר לא תתקיימנה. ככ רציתי לראות  את דניאל סלומון. הוא לא יבוא לכאן. הכל השתבש כאן.

המשכנו לטיילת לואי. כל הכתבים מרוכזים שם. התחלתי לשוחח עם כתבי ה-NBC נופה הנפלא של חיפה נפרש לרגלינו. שקט מתוח. לולא המלחמה אפשר היה להתענג על הנוף הפסטוראלי הזה. הכתבים אמרו לי להתרחק משם. המצב מסוכן וזה לא צחוק. להם יש שכפצים. לי אין. הם עמדו להתחיל בשידור ואז אזעקה פלחה את השקט. אנחנו ברחנו למלון הסמוך. גם הכתבים עם השכפצים.

כשחזר השקט ברחנו הביתה. אפשר לחשוב שהבית הוא מקום יותר בטוח.

אני כועסת ויסלחו לי כולם. מרגיז אותי שקצת דרומה מכאן החיים נמשכים כסדרם. אנחנו במלחמה והם חוגגים. אנחנו לא יכולים להוציא את האף מהבית בלי להסתכן והם מבלים. הבן שלי אפילו לא יכול ללכת לחברים שלו. והם מדברים על סולידאריות ולחיי העם הזה. אני לא יודעת מי אחראי למצב הזה המדיניות או התקשורת. אני לא זוכרת שום מלחמה שהיתה שייכת רק לחלק מהתושבים. אני תוהה לאן נגיע עם האדישות הזאת. אולי למשל נפסיק לציין את יום השואה שהרי השואה לא אמורה לעניין את בני עדות המזרח…וגם אותי היא לא מעניינת למרות שאמי ניצולת שואה…אולי נפסיק גם לציין את יום הזכרון כפי שאנחנו מציינים אותו שהרי מי שלא איבד לא אמור להתעצב…כמו באמריקה, מה יש…

אנשים מדברים כאן על איחוד בעם. אז אני אספר לכם מה זה איחוד.

ניסיתי לחפש כמו כולם מקום מקלט. לטווח ארוך. שהרי אין טעם לברוח ולחזור לתופת הזאת. אני לא רוצה להתארח אצל משפחה. לא אצל אנשים שאני מכירה ולא אצל אנשים שאני לא מכירה. כל הכבוד לאלה שמציעים את בתיהם אך גם זה לא פתרון ארוך טווח. אני זקוקה לפרטיות שלי. יש לי את השריטות שלי והשגעונות שלי וכך גם המארחים. יש מישהו שמוכן לארח גם את החתולה שלי?

בתי המלון תפוסים עד אפס מקום. האם כולם שם צפונים? לא . אני לא מבינה למה אין מדיניות מתוכננת לשכן את פליטי הצפון בבתי מלון ובצימרים. לטווח ארוך. גם במעונות סטודנטים. לא רק של אוניברסיטת  ת”א. עד שהמלחמה תיגמר. ניסיתי לדבר עם אב הבית של מכון וייצמן. אני מכירה אותו, היה שכן שלי. מה תשובתו? אין מקום. המכון מלא סטודנטים זרים. כן חברה, יש כאן מלחמה אבל מי שלא סובל ממנה ממשיך כרגיל. אותי זה מרגיז.

בסוף יצאנו לטורקיה. פתרון זמני ומאוד יקר. זמני לגמרי. פגשנו שם הרבה ישראלים. לא מהצפון. חלק הסתכלו עלינו כמו על תופעת טבע כששמעו שאנחנו מחיפה. יא איזה מסכנים, היה שם מישהו שהציע את בית הוריו בקיבוץ תל יוסף ליד עפולה. אני לא יודעת אם עפולה יותר בטוחה מחיפה. מכל מקום תודה לו איש יקר…..

טוב, אני מקווה שאמצא איזה פתרון יצירתי למצב. עד אז כל טוב.

אגב, תלאביבים יקרים. העולם כבר חוגג עליכם. מראים איך אנחנו מפציצים את לבנון ואתם יושבים בארומה.

עוד הרהורי מלחמה

 

יש לי המון מה לכתוב וזה לא יוצא לי.

לא יוצא לי כי אני כועסת . על הכל.

כועסת מרירה ובאה בטענות לכל העולם. אולי הן מוצדקות אולי לא.

כן אני כועסת על המלחמה הזאת.

אני כועסת שאני צריכה לרדת למקלט כמה פעמים ביום.

אני כועסת על כך שאני תקועה בבית, כל יציאה היא סיכון.

וכך עובר לו הקיץ

וכך עובר לו החופש הגדול

אתמול יצאתי לי לשוטט במרכז הכרמל. בימים כתיקונם זוהי פעולה טריוויאלית. היום כל נסיעה היא הסתכנות. חישבתי מהו המסלול הכי פחות מסוכן והגעתי למסקנה שהכי גבוה. לשם הם עוד לא הגיעו. חיפה נראתה לי בוכה. דומעת. רחובות ריקים דגלים וסיסמאות כמו ישראל חזקה ו”אין לנו חיפה אחרת” . האחרון הכי תפס אותי. עיר גדולה ויפהפיה במצור. עיר גדולה שאף אחד לא מתיחס אליה. היו נפילות מעבירים הלאה. אמנים ובדרנים לא באים לבדר את ילדי חיפה, ואין מה לעשות כאן. אין לאן ללכת הכל סגור. המסעדות ובתי הקפה סגורים, הקניונים פתוחים בחלקם, רוב החנויות סגורות, שלא נדבר על בריכות שחיה או מועדוני ספורט, הכל שומם.

התמקמנו לנו במסעדה אחת שהיתה פתוחה. מסעדת הבנק. כל הכבוד. מסעדת הבנק ממוקמת מול גן האם ומעל גן האם שלט ענק. על השלט המיותם הזה מפורסמות כל תוכניות הבידור לקיץ. הן כבר לא תתקיימנה. ככ רציתי לראות  את דניאל סלומון. הוא לא יבוא לכאן. הכל השתבש כאן.

המשכנו לטיילת לואי. כל הכתבים מרוכזים שם. התחלתי לשוחח עם כתבי ה-NBC נופה הנפלא של חיפה נפרש לרגלינו. שקט מתוח. לולא המלחמה אפשר היה להתענג על הנוף הפסטוראלי הזה. הכתבים אמרו לי להתרחק משם. המצב מסוכן וזה לא צחוק. להם יש שכפצים. לי אין. הם עמדו להתחיל בשידור ואז אזעקה פלחה את השקט. אנחנו ברחנו למלון הסמוך. גם הכתבים עם השכפצים.

כשחזר השקט ברחנו הביתה. אפשר לחשוב שהבית הוא מקום יותר בטוח.

אני כועסת ויסלחו לי כולם. מרגיז אותי שקצת דרומה מכאן החיים נמשכים כסדרם. אנחנו במלחמה והם חוגגים. אנחנו לא יכולים להוציא את האף מהבית בלי להסתכן והם מבלים. הבן שלי אפילו לא יכול ללכת לחברים שלו. והם מדברים על סולידאריות ולחיי העם הזה. אני לא יודעת מי אחראי למצב הזה המדיניות או התקשורת. אני לא זוכרת שום מלחמה שהיתה שייכת רק לחלק מהתושבים. אני תוהה לאן נגיע עם האדישות הזאת. אולי למשל נפסיק לציין את יום השואה שהרי השואה לא אמורה לעניין את בני עדות המזרח…וגם אותי היא לא מעניינת למרות שאמי ניצולת שואה…אולי נפסיק גם לציין את יום הזכרון כפי שאנחנו מציינים אותו שהרי מי שלא איבד לא אמור להתעצב…כמו באמריקה, מה יש…

אנשים מדברים כאן על איחוד בעם. אז אני אספר לכם מה זה איחוד.

ניסיתי לחפש כמו כולם מקום מקלט. לטווח ארוך. שהרי אין טעם לברוח ולחזור לתופת הזאת. אני לא רוצה להתארח אצל משפחה. לא אצל אנשים שאני מכירה ולא אצל אנשים שאני לא מכירה. כל הכבוד לאלה שמציעים את בתיהם אך גם זה לא פתרון ארוך טווח. אני זקוקה לפרטיות שלי. יש לי את השריטות שלי והשגעונות שלי וכך גם המארחים. יש מישהו שמוכן לארח גם את החתולה שלי?

בתי המלון תפוסים עד אפס מקום. האם כולם שם צפונים? לא . אני לא מבינה למה אין מדיניות מתוכננת לשכן את פליטי הצפון בבתי מלון ובצימרים. לטווח ארוך. גם במעונות סטודנטים. לא רק של אוניברסיטת  ת”א. עד שהמלחמה תיגמר. ניסיתי לדבר עם אב הבית של מכון וייצמן. אני מכירה אותו, היה שכן שלי. מה תשובתו? אין מקום. המכון מלא סטודנטים זרים. כן חברה, יש כאן מלחמה אבל מי שלא סובל ממנה ממשיך כרגיל. אותי זה מרגיז.

בסוף יצאנו לטורקיה. פתרון זמני ומאוד יקר. זמני לגמרי. פגשנו שם הרבה ישראלים. לא מהצפון. חלק הסתכלו עלינו כמו על תופעת טבע כששמעו שאנחנו מחיפה. יא איזה מסכנים, היה שם מישהו שהציע את בית הוריו בקיבוץ תל יוסף ליד עפולה. אני לא יודעת אם עפולה יותר בטוחה מחיפה. מכל מקום תודה לו איש יקר…..

טוב, אני מקווה שאמצא איזה פתרון יצירתי למצב. עד אז כל טוב.

אגב, תלאביבים יקרים. העולם כבר חוגג עליכם. מראים איך אנחנו מפציצים את לבנון ואתם יושבים בארומה.

עוד הרהורי מלחמה

 

יש לי המון מה לכתוב וזה לא יוצא לי.

לא יוצא לי כי אני כועסת . על הכל.

כועסת מרירה ובאה בטענות לכל העולם. אולי הן מוצדקות אולי לא.

כן אני כועסת על המלחמה הזאת.

אני כועסת שאני צריכה לרדת למקלט כמה פעמים ביום.

אני כועסת על כך שאני תקועה בבית, כל יציאה היא סיכון.

וכך עובר לו הקיץ

וכך עובר לו החופש הגדול

אתמול יצאתי לי לשוטט במרכז הכרמל. בימים כתיקונם זוהי פעולה טריוויאלית. היום כל נסיעה היא הסתכנות. חישבתי מהו המסלול הכי פחות מסוכן והגעתי למסקנה שהכי גבוה. לשם הם עוד לא הגיעו. חיפה נראתה לי בוכה. דומעת. רחובות ריקים דגלים וסיסמאות כמו ישראל חזקה ו”אין לנו חיפה אחרת” . האחרון הכי תפס אותי. עיר גדולה ויפהפיה במצור. עיר גדולה שאף אחד לא מתיחס אליה. היו נפילות מעבירים הלאה. אמנים ובדרנים לא באים לבדר את ילדי חיפה, ואין מה לעשות כאן. אין לאן ללכת הכל סגור. המסעדות ובתי הקפה סגורים, הקניונים פתוחים בחלקם, רוב החנויות סגורות, שלא נדבר על בריכות שחיה או מועדוני ספורט, הכל שומם.

התמקמנו לנו במסעדה אחת שהיתה פתוחה. מסעדת הבנק. כל הכבוד. מסעדת הבנק ממוקמת מול גן האם ומעל גן האם שלט ענק. על השלט המיותם הזה מפורסמות כל תוכניות הבידור לקיץ. הן כבר לא תתקיימנה. ככ רציתי לראות  את דניאל סלומון. הוא לא יבוא לכאן. הכל השתבש כאן.

המשכנו לטיילת לואי. כל הכתבים מרוכזים שם. התחלתי לשוחח עם כתבי ה-NBC נופה הנפלא של חיפה נפרש לרגלינו. שקט מתוח. לולא המלחמה אפשר היה להתענג על הנוף הפסטוראלי הזה. הכתבים אמרו לי להתרחק משם. המצב מסוכן וזה לא צחוק. להם יש שכפצים. לי אין. הם עמדו להתחיל בשידור ואז אזעקה פלחה את השקט. אנחנו ברחנו למלון הסמוך. גם הכתבים עם השכפצים.

כשחזר השקט ברחנו הביתה. אפשר לחשוב שהבית הוא מקום יותר בטוח.

אני כועסת ויסלחו לי כולם. מרגיז אותי שקצת דרומה מכאן החיים נמשכים כסדרם. אנחנו במלחמה והם חוגגים. אנחנו לא יכולים להוציא את האף מהבית בלי להסתכן והם מבלים. הבן שלי אפילו לא יכול ללכת לחברים שלו. והם מדברים על סולידאריות ולחיי העם הזה. אני לא יודעת מי אחראי למצב הזה המדיניות או התקשורת. אני לא זוכרת שום מלחמה שהיתה שייכת רק לחלק מהתושבים. אני תוהה לאן נגיע עם האדישות הזאת. אולי למשל נפסיק לציין את יום השואה שהרי השואה לא אמורה לעניין את בני עדות המזרח…וגם אותי היא לא מעניינת למרות שאמי ניצולת שואה…אולי נפסיק גם לציין את יום הזכרון כפי שאנחנו מציינים אותו שהרי מי שלא איבד לא אמור להתעצב…כמו באמריקה, מה יש…

אנשים מדברים כאן על איחוד בעם. אז אני אספר לכם מה זה איחוד.

ניסיתי לחפש כמו כולם מקום מקלט. לטווח ארוך. שהרי אין טעם לברוח ולחזור לתופת הזאת. אני לא רוצה להתארח אצל משפחה. לא אצל אנשים שאני מכירה ולא אצל אנשים שאני לא מכירה. כל הכבוד לאלה שמציעים את בתיהם אך גם זה לא פתרון ארוך טווח. אני זקוקה לפרטיות שלי. יש לי את השריטות שלי והשגעונות שלי וכך גם המארחים. יש מישהו שמוכן לארח גם את החתולה שלי?

בתי המלון תפוסים עד אפס מקום. האם כולם שם צפונים? לא . אני לא מבינה למה אין מדיניות מתוכננת לשכן את פליטי הצפון בבתי מלון ובצימרים. לטווח ארוך. גם במעונות סטודנטים. לא רק של אוניברסיטת  ת”א. עד שהמלחמה תיגמר. ניסיתי לדבר עם אב הבית של מכון וייצמן. אני מכירה אותו, היה שכן שלי. מה תשובתו? אין מקום. המכון מלא סטודנטים זרים. כן חברה, יש כאן מלחמה אבל מי שלא סובל ממנה ממשיך כרגיל. אותי זה מרגיז.

בסוף יצאנו לטורקיה. פתרון זמני ומאוד יקר. זמני לגמרי. פגשנו שם הרבה ישראלים. לא מהצפון. חלק הסתכלו עלינו כמו על תופעת טבע כששמעו שאנחנו מחיפה. יא איזה מסכנים, היה שם מישהו שהציע את בית הוריו בקיבוץ תל יוסף ליד עפולה. אני לא יודעת אם עפולה יותר בטוחה מחיפה. מכל מקום תודה לו איש יקר…..

טוב, אני מקווה שאמצא איזה פתרון יצירתי למצב. עד אז כל טוב.

אגב, תלאביבים יקרים. העולם כבר חוגג עליכם. מראים איך אנחנו מפציצים את לבנון ואתם יושבים בארומה.

האיש והפסנתר.

כשלא הייתי כאן היה נורא כך אמרו.

היתה פגיעה בהדר בככר מסריק, היתה פגיעה בגאולה, שם נהרס בית, ברמת הדר, בנגריה בקרית אתא, שם נהרג אדם.

2 פגיעות היו קרוב לביתי. זו של כביש דורי בה נהרג אדם במכוניתו וזו של רמות יצחק.

הדיווח בתקשורת היה, היתה פגיעה ישירה בבית מגורים בעיר סמוכה לחיפה. מזרחית לחיפה. מיד ידעתי. נשר. אני למעשה תושבת נשר, לא תושבת חיפה רק שהמרחק בין ביתי לחיפה הוא 10 מ’ לכל היותר.

למשמע הדיווח חלפה מחשבה מחרידה במוחי: זה הבית שלי!!! מה עם החתולה? מה עם כל אלבומי התמונות שמנציחות את הבן מלפני התאונה. לא איכפת לי שכל הבית יחרב על כל תכולתו רק לא אלבומי התמונות. מס רכוש לא יחזיר לי אותם. והחתולה. השארנו אותה כאן והלכנו. בושה וחרפה. אמנם השארנו אותה להשגחת השכן אבל במצב כזה…

חיכיתי ליתר פירוט בקשר לפגיעה הזאת. הוא לא הגיע. הלכתי לבריכה. אני בטורקיה, מה כבר אני יכולה לעשות אם הבית נהרס רק לברך על כך שלא הייתי שם.

תודה לאל הפגיעה לא היתה בביתי. אך קרוב מאוד אליו.

אני מכירה את האיש שנפגע ביתו. זה האיש מהדואר. איש חביב, סבלני, מוזיקה קלאסית מתנגנת ברקע כשאני באה לסניף הקטן. ראיתי את תמונתו בעיתון. יושב ומנגן על הפסנתר בתוך הריסות ביתו.  את הפסנתר הזה הוא סחב מארגנטינה עבר איתו כמה מקומות בארץ וכאן הוא נפגע. הפסנתר.

אישה טובה משדרות הציעה  לתרום לו את הפסנתר שלה. כשלא הייתי כאן ודאי ראיתם את זה בטלוויזיה….

הלכתי הבוקר לדואר לבקר את האיש . הוא היה כאן כתמול שלשום.

הוא סיפר לי מה קרה והיה די נבוך מכל התקשורת שקפצה עליו.

הוא היה בדואר – בעבודה בעת המקרה ושמע כמו כולם את נפילת הקטיושה. הוא ידע שזה קרוב אך לא תאר לעצמו שזה הבית שלו. לאט לאט התבררה לו הזוועה. הקטיושה חדרה מן הגג והרסה את כל הדירות במסלולה. גם הצד השני של הבית נפגע. מבחוץ לא ראו כלום. מבפנים היה הרס נוראי. הכל נהרס במכה אחת חוץ מהממד.

את הפסנתר כנראה שניתן לשקם.

הוא ממשיך לעבוד כרגיל אך נראה די המום. אומר שצהל צריך להכיר במגבלותיו אחרת יהיה כאן הרבה יותר גרוע

על הריסות ביתו עומד האיש ואומר: הייתי בתלאביב, הם יושבים שם בבתי קפה ולא איכפת להם משום דבר.

מה שיש לו לומר תראו כאן

….אתמול סוף סוף הוצאתי את האף מהבית ויצאתי לקניות. בפעם הראשונה מאז פרצה המלחמה הארורה הזאת. כיפק על האומץ..היום הלכנו למסעדת הבנק, כל הכבוד שהיא פתוחה.  אח”כ הלכנו לבקר את הכתבים. נשמעה אזעקה וברחנו משם….צלמתי כמה תמונות שממחישות את המצב. כשאפתח אצרף.

האיש והפסנתר.

כשלא הייתי כאן היה נורא כך אמרו.

היתה פגיעה בהדר בככר מסריק, היתה פגיעה בגאולה, שם נהרס בית, ברמת הדר, בנגריה בקרית אתא, שם נהרג אדם.

2 פגיעות היו קרוב לביתי. זו של כביש דורי בה נהרג אדם במכוניתו וזו של רמות יצחק.

הדיווח בתקשורת היה, היתה פגיעה ישירה בבית מגורים בעיר סמוכה לחיפה. מזרחית לחיפה. מיד ידעתי. נשר. אני למעשה תושבת נשר, לא תושבת חיפה רק שהמרחק בין ביתי לחיפה הוא 10 מ’ לכל היותר.

למשמע הדיווח חלפה מחשבה מחרידה במוחי: זה הבית שלי!!! מה עם החתולה? מה עם כל אלבומי התמונות שמנציחות את הבן מלפני התאונה. לא איכפת לי שכל הבית יחרב על כל תכולתו רק לא אלבומי התמונות. מס רכוש לא יחזיר לי אותם. והחתולה. השארנו אותה כאן והלכנו. בושה וחרפה. אמנם השארנו אותה להשגחת השכן אבל במצב כזה…

חיכיתי ליתר פירוט בקשר לפגיעה הזאת. הוא לא הגיע. הלכתי לבריכה. אני בטורקיה, מה כבר אני יכולה לעשות אם הבית נהרס רק לברך על כך שלא הייתי שם.

תודה לאל הפגיעה לא היתה בביתי. אך קרוב מאוד אליו.

אני מכירה את האיש שנפגע ביתו. זה האיש מהדואר. איש חביב, סבלני, מוזיקה קלאסית מתנגנת ברקע כשאני באה לסניף הקטן. ראיתי את תמונתו בעיתון. יושב ומנגן על הפסנתר בתוך הריסות ביתו.  את הפסנתר הזה הוא סחב מארגנטינה עבר איתו כמה מקומות בארץ וכאן הוא נפגע. הפסנתר.

אישה טובה משדרות הציעה  לתרום לו את הפסנתר שלה. כשלא הייתי כאן ודאי ראיתם את זה בטלוויזיה….

הלכתי הבוקר לדואר לבקר את האיש . הוא היה כאן כתמול שלשום.

הוא סיפר לי מה קרה והיה די נבוך מכל התקשורת שקפצה עליו.

הוא היה בדואר – בעבודה בעת המקרה ושמע כמו כולם את נפילת הקטיושה. הוא ידע שזה קרוב אך לא תאר לעצמו שזה הבית שלו. לאט לאט התבררה לו הזוועה. הקטיושה חדרה מן הגג והרסה את כל הדירות במסלולה. גם הצד השני של הבית נפגע. מבחוץ לא ראו כלום. מבפנים היה הרס נוראי. הכל נהרס במכה אחת חוץ מהממד.

את הפסנתר כנראה שניתן לשקם.

הוא ממשיך לעבוד כרגיל אך נראה די המום. אומר שצהל צריך להכיר במגבלותיו אחרת יהיה כאן הרבה יותר גרוע

על הריסות ביתו עומד האיש ואומר: הייתי בתלאביב, הם יושבים שם בבתי קפה ולא איכפת להם משום דבר.

מה שיש לו לומר תראו כאן

….אתמול סוף סוף הוצאתי את האף מהבית ויצאתי לקניות. בפעם הראשונה מאז פרצה המלחמה הארורה הזאת. כיפק על האומץ..היום הלכנו למסעדת הבנק, כל הכבוד שהיא פתוחה.  אח”כ הלכנו לבקר את הכתבים. נשמעה אזעקה וברחנו משם….צלמתי כמה תמונות שממחישות את המצב. כשאפתח אצרף.

האיש והפסנתר.

כשלא הייתי כאן היה נורא כך אמרו.

היתה פגיעה בהדר בככר מסריק, היתה פגיעה בגאולה, שם נהרס בית, ברמת הדר, בנגריה בקרית אתא, שם נהרג אדם.

2 פגיעות היו קרוב לביתי. זו של כביש דורי בה נהרג אדם במכוניתו וזו של רמות יצחק.

הדיווח בתקשורת היה, היתה פגיעה ישירה בבית מגורים בעיר סמוכה לחיפה. מזרחית לחיפה. מיד ידעתי. נשר. אני למעשה תושבת נשר, לא תושבת חיפה רק שהמרחק בין ביתי לחיפה הוא 10 מ’ לכל היותר.

למשמע הדיווח חלפה מחשבה מחרידה במוחי: זה הבית שלי!!! מה עם החתולה? מה עם כל אלבומי התמונות שמנציחות את הבן מלפני התאונה. לא איכפת לי שכל הבית יחרב על כל תכולתו רק לא אלבומי התמונות. מס רכוש לא יחזיר לי אותם. והחתולה. השארנו אותה כאן והלכנו. בושה וחרפה. אמנם השארנו אותה להשגחת השכן אבל במצב כזה…

חיכיתי ליתר פירוט בקשר לפגיעה הזאת. הוא לא הגיע. הלכתי לבריכה. אני בטורקיה, מה כבר אני יכולה לעשות אם הבית נהרס רק לברך על כך שלא הייתי שם.

תודה לאל הפגיעה לא היתה בביתי. אך קרוב מאוד אליו.

אני מכירה את האיש שנפגע ביתו. זה האיש מהדואר. איש חביב, סבלני, מוזיקה קלאסית מתנגנת ברקע כשאני באה לסניף הקטן. ראיתי את תמונתו בעיתון. יושב ומנגן על הפסנתר בתוך הריסות ביתו.  את הפסנתר הזה הוא סחב מארגנטינה עבר איתו כמה מקומות בארץ וכאן הוא נפגע. הפסנתר.

אישה טובה משדרות הציעה  לתרום לו את הפסנתר שלה. כשלא הייתי כאן ודאי ראיתם את זה בטלוויזיה….

הלכתי הבוקר לדואר לבקר את האיש . הוא היה כאן כתמול שלשום.

הוא סיפר לי מה קרה והיה די נבוך מכל התקשורת שקפצה עליו.

הוא היה בדואר – בעבודה בעת המקרה ושמע כמו כולם את נפילת הקטיושה. הוא ידע שזה קרוב אך לא תאר לעצמו שזה הבית שלו. לאט לאט התבררה לו הזוועה. הקטיושה חדרה מן הגג והרסה את כל הדירות במסלולה. גם הצד השני של הבית נפגע. מבחוץ לא ראו כלום. מבפנים היה הרס נוראי. הכל נהרס במכה אחת חוץ מהממד.

את הפסנתר כנראה שניתן לשקם.

הוא ממשיך לעבוד כרגיל אך נראה די המום. אומר שצהל צריך להכיר במגבלותיו אחרת יהיה כאן הרבה יותר גרוע

על הריסות ביתו עומד האיש ואומר: הייתי בתלאביב, הם יושבים שם בבתי קפה ולא איכפת להם משום דבר.

מה שיש לו לומר תראו כאן

….אתמול סוף סוף הוצאתי את האף מהבית ויצאתי לקניות. בפעם הראשונה מאז פרצה המלחמה הארורה הזאת. כיפק על האומץ..היום הלכנו למסעדת הבנק, כל הכבוד שהיא פתוחה.  אח”כ הלכנו לבקר את הכתבים. נשמעה אזעקה וברחנו משם….צלמתי כמה תמונות שממחישות את המצב. כשאפתח אצרף.

האיש והפסנתר.

כשלא הייתי כאן היה נורא כך אמרו.

היתה פגיעה בהדר בככר מסריק, היתה פגיעה בגאולה, שם נהרס בית, ברמת הדר, בנגריה בקרית אתא, שם נהרג אדם.

2 פגיעות היו קרוב לביתי. זו של כביש דורי בה נהרג אדם במכוניתו וזו של רמות יצחק.

הדיווח בתקשורת היה, היתה פגיעה ישירה בבית מגורים בעיר סמוכה לחיפה. מזרחית לחיפה. מיד ידעתי. נשר. אני למעשה תושבת נשר, לא תושבת חיפה רק שהמרחק בין ביתי לחיפה הוא 10 מ’ לכל היותר.

למשמע הדיווח חלפה מחשבה מחרידה במוחי: זה הבית שלי!!! מה עם החתולה? מה עם כל אלבומי התמונות שמנציחות את הבן מלפני התאונה. לא איכפת לי שכל הבית יחרב על כל תכולתו רק לא אלבומי התמונות. מס רכוש לא יחזיר לי אותם. והחתולה. השארנו אותה כאן והלכנו. בושה וחרפה. אמנם השארנו אותה להשגחת השכן אבל במצב כזה…

חיכיתי ליתר פירוט בקשר לפגיעה הזאת. הוא לא הגיע. הלכתי לבריכה. אני בטורקיה, מה כבר אני יכולה לעשות אם הבית נהרס רק לברך על כך שלא הייתי שם.

תודה לאל הפגיעה לא היתה בביתי. אך קרוב מאוד אליו.

אני מכירה את האיש שנפגע ביתו. זה האיש מהדואר. איש חביב, סבלני, מוזיקה קלאסית מתנגנת ברקע כשאני באה לסניף הקטן. ראיתי את תמונתו בעיתון. יושב ומנגן על הפסנתר בתוך הריסות ביתו.  את הפסנתר הזה הוא סחב מארגנטינה עבר איתו כמה מקומות בארץ וכאן הוא נפגע. הפסנתר.

אישה טובה משדרות הציעה  לתרום לו את הפסנתר שלה. כשלא הייתי כאן ודאי ראיתם את זה בטלוויזיה….

הלכתי הבוקר לדואר לבקר את האיש . הוא היה כאן כתמול שלשום.

הוא סיפר לי מה קרה והיה די נבוך מכל התקשורת שקפצה עליו.

הוא היה בדואר – בעבודה בעת המקרה ושמע כמו כולם את נפילת הקטיושה. הוא ידע שזה קרוב אך לא תאר לעצמו שזה הבית שלו. לאט לאט התבררה לו הזוועה. הקטיושה חדרה מן הגג והרסה את כל הדירות במסלולה. גם הצד השני של הבית נפגע. מבחוץ לא ראו כלום. מבפנים היה הרס נוראי. הכל נהרס במכה אחת חוץ מהממד.

את הפסנתר כנראה שניתן לשקם.

הוא ממשיך לעבוד כרגיל אך נראה די המום. אומר שצהל צריך להכיר במגבלותיו אחרת יהיה כאן הרבה יותר גרוע

על הריסות ביתו עומד האיש ואומר: הייתי בתלאביב, הם יושבים שם בבתי קפה ולא איכפת להם משום דבר.

מה שיש לו לומר תראו כאן

….אתמול סוף סוף הוצאתי את האף מהבית ויצאתי לקניות. בפעם הראשונה מאז פרצה המלחמה הארורה הזאת. כיפק על האומץ..היום הלכנו למסעדת הבנק, כל הכבוד שהיא פתוחה.  אח”כ הלכנו לבקר את הכתבים. נשמעה אזעקה וברחנו משם….צלמתי כמה תמונות שממחישות את המצב. כשאפתח אצרף.

חכמי חלם 4 – עכשיו יותר מתמיד

לקחתי לי פסק זמן והתרווחתי במקום הזה 

הה, תענוג, תענוג, היינו כל היום בבריכה, בים, הכל כלול, אוכל שתיה, מסעדות, בטח השמנתי כמה קילו , אפילו לא בדקתי, יצאנו ל-2 טיולים אחד בהרים ואחד בים. כן, ימי טורקיה העליזים. ועכשיו אנחנו פה. הגענו בלילה. חיפה נראתה די נורמאלית. כנראה אנשים למדו את השיעור ויוצאים מהחורים בלילה. ביום זה כבר סיפור אחר.

למרות כל הכיף לא היינו מנותקים. יש שם ערוץ 2 כך שראינו ושמענו הכל ולא מעט פעמים רציתי לצטט את דברי חכמי חלם אך לא היה לי מחשב. אז בואו נסכם שראיתי את הנפילות, ראיתי את הפגיעות, 2 מהן היו ליד הבית שלי, ושמעתי את השטויות נוסח: אנחנו חזקים, אנחנו ננצח, יש לנו עורף חזק, יצאנו למלחמת אין ברירה, זוהי מלחמה שאין צודקת ממנה, אנחנו לא נוותר עד שנרחיק את חיזבללה מפה, נסראללה הופתע מעוצמת התגובה שלנו הוא לא תאר לעצמו שנגיב ככ חזק, העולם אוהב אותנו, ומנגד שמעתי גם דברים של טעם נוסח שלי יחימוביץ שדיברה על העורף החזק שנמצא ברובו מדרום לחיפה ורק אלו שאין להם כסף או לא מצאו מישהו שיארח אותם נשארו בצפון, או דני נישליס שקבל על התיחסות השלטונות לחיפה. חיפה אינה ישוב ספר כך שתושביה אינם נהנים מהפריווילגיות של יושבי קו העימות. אין מקלטים מסודרים ואין הוראה לשבת במקלטים אנשים עד עכשיו חויבו ללכת לעבודה , 2 מהם נהרגו בעבודה ובדרך אליה. הוא קבל על כך שאין בארץ מצב חירום למרות שמיליון איש נמצאים בסכנה מיידית ואנשים נפצעים ונהרגים ואיפה פיקוד העורף? הוא נמצא רק דרומית לחיפה.

רוני דניאל גם הוא העיר פה ושם על התפקוד של צהל במלחמה, לוחמה אווירית שלא מניבה תוצאות, 3  מסוקים מרוסקים ודיבורים על חיסול חיזבללה כאשר צהל תוקף בכוח רגלי מצומצם ובאופן נקודתי, כאשר הקו המנחה הוא שוב, לא לפגוע בחפים מפשע שמחזיקים את הטילים ואנחנו לא נחזור ללבנון.

זהו, כל טוב לכולם, בהמשך היום אמשיך לעדכן מה קורה כאן ולהתיחס לדברי ההבל של מנהיגינו ופרשנינו.

עדכון: מציבים טילי פטריוט בשרון. היי היי, הטילים נופלים כאן בצפון לא בשרון.

עוד עדכון: הוסר האיום על ת”א. הטילים כבר לא יגיעו לשם. איזו הקלה…. מעניין באיזו יעילות  כוחותינו חיסלו את האיום על ת”א. רק לפני רגע חזרתי מהמקלט. עכשיו אחרי שהאיום על ת”א הוסר אנחנו החיפאים יכולים לשכוח מסיום המלחמה.

שמעתם? בעולם כבר לא ככ אוהבים אותנו. יש הפגנות נגדנו ברוסיה, באוסטרליה, דורכים על הדגל שלנו בהודו. טוני בלייר מבקש להפסיק להיות הפודל של ג’ורג’ בוש ולפעול להפסקת אש. גמני רוצה להפסיק להיות הפודל של ג’ורג’ בוש.

בתורכיה לא היה לי נעים להגיד שאני מישראל. כשאמרתי זאת חלק היפנו את מבטם ממני והיו שאמרו ישראל נו גוד אברי בודי סיי סו.

צחי הנגבי: תושבי הצפון אין להם מטרנה וטיטולים אבל הם ביקשו מאיתנו לא להפסיק